לא מכירים את האויב

. מכת אש על ה'מטרו' ברצועה (צילום: דובר צה"ל)
. מכת אש על ה'מטרו' ברצועה (צילום: דובר צה"ל)
הילדים שלנו רוקדים במסיבה, שותים אלכוהול, שמחים ומאושרים * 200 מטר מהם מחבלים עם אר.פי.ג’י. ושנאה בעיניים * 200 מטר שמספרים את כל ההבדל בין שתי חברות החיות באותו תא שטח

״אנחנו שותלים עצי זית, אתם שותלים פרחים עונתיים. זה ההבדל בינינו״. משפט זה של רב המרצחים האחראי לפיגוע איום במלון במרכז הארץ בערב ליל הסדר (מלון 'פארק' בנתניה, 2002), נשאר חרוט בזיכרוני.

כך היה בהיותי מפקד כלא 'רמון' בדרום הארץ. לטובת הקוראים אספר, כי מדובר בכלא ביטחוני עם רמת הביטחון גבוהה ביותר ובו אסירים (שאני קראתי להם מחבלים) מכלל ארגוני הטרור. מאות של רוצחים נתעבים, מחבלים שהיו בעלי השפעה גדולה גם על כלל אסירי בתי הכלא בארץ ובעיקר בעלי השפעה מכרעת על הנהגות הפת"ח והחמאס מחוץ לבתי הכלא.

היה לי תמיד רצון להבין ללמוד כיצד חושב האויב שלי. גם בתפקידים קודמים שלי כמפקד תחנות משטרה ביישובים ערביים, ניסיתי ללמוד: לאן שואפים הם להגיע? האם פונים הם לשלום ולקידמה או לחיסול הציונות ומדינת היהודים?

בשעות הערב המאוחרות, לאחר סגירת כלל תאי האסירים, הייתי קורא לקצין המודיעין שלי למשרדי. מדובר בבחור מקצועי ביותר שיודע להגיד לך כמפקד גם מה שלא נוח לך לשמוע. הייתי נכנס אתו לאגף של המחבלים הקשים והמסוכנים ביותר, ממש לתוך התא שלהם. שמונה אסירים בתא אחד. כמות מאסרי העולם שלהם יחד מגיעה לכ-100 שנה לערך. בתוך תא קטן יושבים להם רוצחים, מחבלים, מפקד כלא וקצין מודיעין. הם מנהלים שיחת לילה ארוכה (לפחות ארבע שעות), שיחה כלילית שגולשת לנקודות החשובות עבורי בשיחה.

בעשרות שיחות כאלה לתוך הלילה, למדתי וקלטתי מספר תובנות חשובות ביותר.

מרבית מקבלי ההחלטות שלנו בחברה הישראלית בתפקידים מכריעים אינם באמת מכירים את האויב. חלקם למדו באוניברסיטה על האסלאם, אבל אין להם ידע אמתי על החיים הפשוטים. כל הרצון להאמין שהאויב שלנו יקבל את הנוכחות שלנו כאן בארץ ישראל הוא בבחינת טעות ענקית.

המחבלים הסבירו לי שוב ושוב: "אנחנו חושבים מאות שנים קדימה, אתם רוצים כאן ועכשיו. אנחנו שותלים עץ זית ועוד עץ זית ועוז עץ זית, גם אם ייקח לנו מאה שנה – עד שנשתלט על דונם ועל עוד דונם".

מלבד חוסר ההבנה של הערבי האויב שלנו, טעינו בגדול בכל נושא המיגון. אנחנו ממגנים את עצמנו לדעת: מיגונים, 'כיפת ברזל', שכפ"ץ ומה לא… העברנו את המלחמה לשטחנו. במקום לעבור להתקפה אנחנו עסוקים בהגנה.

כיום, עובר ג'יפ צה״לי בכפר ערבי וזורקים עליו אבנים. הג’יפ בורח ולא עוצר ויורה לעבר זורקי האבנים. שם הפסדנו את המלחמה. שם הפסדנו את ההרתעה שלנו.

עם כל הטכנולוגיה שיש לנו, בסופו של דבר נכנסים מחבלים עם עגלה וחמור לקיבוצים שלנו, רוצחים, אונסים וחוטפים אותנו. כל זה נובע מחוסר הבנה מי האויב שעומד בפנינו.

לא פועלים, לא כסף, לא חיים ולא רווחה – כל אלה ועוד לא חשובים לאויב שלנו. האינטרס היחיד של האויב שלנו הוא סופה של מדינת היהודים.

הם מדברים ערבית ואנחנו מדברים 'אשכנזית'. בשכונה שלנו אין מקום לחולשה ואין מקום לקידמה. את הצד השני זה ממש לא מעניין.

זו מלחמת דת. זו מלחמה שתגיע גם לנצרות. האסלאם, בחלומות שלו, רוצה על כדור הארץ מוסלמים בלבד. עד אז, מתבצע לאט לאט הרצון שלהם לשלוט בכל העולם ועל כלל הדתות.

הילדים שלנו רוקדים במסיבה, שותים אלכוהול, שמחים ומאושרים. 200 מטר מהם מחבלים עם אר.פי.ג’י. ושנאה בעיניים. 200 מטר שמספרים את כל ההבדל בין שתי חברות החיות באותו תא שטח – היהודים מול הערבים.

הגיע הזמן לדעת להכיר את האויב ולא את מה שאנחנו רוצים שהאויב יהיה.