באחד מעיתוני סוף השבוע התפרסמה כתבה אמיצה. לוחם היחידה ללוחמה בטרור מספר בגילוי לב איך הוא לא נרדם בלילה. 23 שנות לחימה בטרור פצעו אותו בנפשו. הוא היטיב לומר "מעדיף להיות פצוע חיצוני שכולם יראו, מאשר פצוע בנפשי שאף אחד לא רואה ולא מבין".

הרפואה מצאה לזה מינוח: 'פוסט טראומה'. אני מעדיף לדבר על אי שקט שרודף אותך כל הזמן.

ישראלים רבים – לוחמים, שוטרים ואזרחים – מצאו עצמם במהלך חייהם באירוע קיצון, ראו מראות קשים, הריחו את ריח המוות ונדרשו מיד לחזור אל שגרת החיים. לא כולם הצליחו. מי שזכה בבת זוג מכילה, מבינה וסובלנית, נשאר בזוגיות; אך ישנם כאלה אשר לא הצליחו להישאר יחד. מי שידע להסתיר ביום, הצליח לשמור על מסגרת עבודה, אבל הלילה מצא תמיד את כולם ערומים ללא הגנה, מסתובבים בבית, בגינה, ברחוב, נוהגים ברכב ללא מטרה או כיוון, בורחים מהמראות, מהקולות ומהריחות.

לוחם הימ״מ סיפר, כי לאחר טיפול פסיכולוגי של שנתיים, קיבל תובנה שהטיפול והשיחות מחזירים אותו בדיוק למקום שממנו הוא רוצה לברוח. הפתרון שלו היה לברוח לספורט ולריצה והוא מצא עצמו רץ 250 ק״מ באפריקה במרוץ מטורף. בשורה נפלאה כתב: "העדפתי שרירים כואבים על נפש במצוקה. ישנם כאלה ששוקעים בטיפול תרופתי עם כל תופעות הלוואי".

בזמן שאתם נמים, ישנם ישראלים רבים שאינם ישנים. הם נשארו עדיין בזירת הפיגוע, עם הגופות, הריחות והקולות. זה לא עוזב ולא נשכח. מרבית האנשים שהיו שם אינם יודעים כלל מה צופן להם העתיד, אינם מודעים ללילות הארוכים והקשים שמחכים להם, אינם יודעים שעוד מעט – שנה או שנתיים מהיום – הם יקומו בבהלה מהמיטה באמצע הלילה ועוד מעט לא יהיה להם אוויר לנשום. גרף ההידרדרות יחל בלי הודעה מראש. חלקם ימצאו עצמם מתפרצים על היקרים להם ללא סיבה נראית לעין, רובם יסתירו, יגנו על עצמם, ינסו לשדר עסקים כרגיל וחלקם יספרו לעצמם סיפורים איך הם יכולים להסתדר לבד.

תמיד מעבר לשולחן יישב גבר או אישה שינסו לטפל, להבין ולנסות למצוא פתרון, אך לעולם לא יבינו את עומק אי השקט המובנה והיום יומי. ללכת עם נשמה פצועה זה משא כבד מנשוא.

בשיחה על לילות ללא שינה סיפרה לי ע', כי "ישנם כאלה שאינם ישנים בגלל דאגות כלכליות ובגלל אהבה נכזבת. לפעמים אני חושבת על עולם שלם של אנשים שנותר ער בלילות, אבל אתם, הפצועים בנפשכם, אינכם יכולים לישון גם ביום. המתח ניכר היטב בתוך עיניכם. הגוף והכתפיים משדרים החוצה את הלחץ".

"מה עושים?", שאלתי. והיא ענתה: "אין תשובה לשאלה. יש דרך ותהליך שצריך להתאים לכל אדם באופן אישי. כל אחד ואחת עם הכאב, העוצמה, הזיכרונות והסימנים שלהם".

שוב יורד הלילה לעולם ואין התראה מראש מה עומד להיות. כמו גלגל המזל, יבחר הלילה היכן לעצור ויחליט כיצד להזכיר לנו את העבר. גם עוצמת הזיכרון היא באחריות הלילה. אולי נהיה שוב חלק מהזריחה של השמש, שבזכותה נצליח לעצום עין אחרי לילה של זיכרונות ושל פרצופים שכבר אינם אתנו.

לוחם הימ״מ אינו מסוגל להסביר לילדים מדוע מתהלך אבא באמצע הלילה בבית ער ולא שקט, מדוע הוא מבקש שלא לשחק באקדח צעצוע שמשמיע רעש של פיצוצים חדים. לוחם הימ״מ יוצא לרוץ בים באמצע הלילה כדי להירגע מהמראות, לחזור עייף ואולי אז יצליח לישון קצת.

לא נרדם בלילה. ישראלים רבים לא נרדמים בלילה.