להיות לבד

צילום אילוסטרציה: Free-Photos, Pixabay
צילום אילוסטרציה: Free-Photos, Pixabay
מדוע בני האדם נוהגים תמיד לעטוף את עצמם עם חברה אנושית? * על הקושי בלהיות לבד, לדעת לשאול את השאלות הנכונות

מי מאתנו יכול לקנות כרטיס טיסה, לטוס לגמרי לבד, לטייל, לאכול ולהביט בעולם ללא חבר או בת זוג? מעניין כמה קוראים אומרים עכשיו "בטח, אני יכולה/יכול"? להערכתי מעט מאוד אנשים.

לעתים החיים מזמנים לנו הפתעות. בכל מהלך החיים אנחנו מוקפים באנשים, הורים, משפחה מורחבת, חברים בעבודה. כמעט בכל צעד יש אתנו מישהו או מישהי לחלוק את הזמן ואת החוויות שלנו. חשבתי על כמעט שש עשורים של חיי. מתי הייתי לבד מספר ימים?

מדוע בני האדם נוהגים תמיד לעטוף את עצמם עם חברה אנושית? ללא ספק, נוכחות של חברים היא דבר מבורך וחשוב לכולנו כבני אדם. אך יחד עם זאת, מדוע אנחנו חוששים להיות לבד?

חברה טובה אמרה לי: ״אנחנו כבני אדם חוששים להיות לבד כי אז עולות השאלות המהותיות על החיים שלנו. ההתמודדות שלנו עם עצמנו מורכבת. קל לנו יותר לברוח מהשאלות, להיות במקום עם חברה, שם אנחנו פחות מתמודדים".

הנושא של להיות לבד עם עצמך מסקרן כל כך. קראתי התרשמויות של בני אדם שחזרו מסדנאות של התבודדות ושל שתיקה בכל מיני מקומות בעולם. הדברים אשר נכתבו על ידי אותם אנשים שחוו את הסדנאות, שיקפו עומק שלא הכרתי לפני כן.

תובנה שנכתבה ובלטה כל כך הייתה של תיירת אוסטרלית. לאחר חודש שלם של סדנא להתבודדות מוחלטת בהודו כתבה: ״התאהבתי בעצמי. הבנתי שזו אני. איש לא יחיה את חיי מלבדי".

לעיתים נדרש ריחוק רב מבני אדם, ממקום המגורים שלנו, להתרחק מכל מה שמוכר, לא לפחד לשאול את עצמנו את כל השאלות אשר לא היה לנו את האומץ לשאול ולחפש את התשובות בתוכנו.

כל אחת ואחד מאתנו יערוך ניסוי קטן. תיכנסו הביתה ותכריזו ״אני טס לבד לחודש חודשיים״. ראו איזה מבט תזכו לקבל מהסובבים אתכם. "השתגעתם?", תהיה התגובה הראשונית.

לפני מספר שנים הייתי חניך בקורס מפקדים. מפקד  הקורס (אשר לימים הפך למפקד שירות בתי הסוהר) הטיל משימה. חניכי הקורס, עשרה במספר, נדרשו בשעת לילה מאוחרת לקחת שק שינה, לגשת כל אחד ואחת לערוץ הנחל באזור מצפה רמון, להתמקם לבדו בערוץ הנחל לשנת לילה, ללא מכשיר סלולרי, ללא שעון, ללא פנס – החניך והשמיים מלאי הכוכבים. הגדרת המשימה: לחזור בבוקר עם תובנות. המשימה: התבודדות בטבע. עד היום, כאשר אנחנו נמצאים בפגישה חברתית, המשימה הזו עולה בשיחה, כל פעם מכיוון אחר.

באותו לילה במצפה רמון, בערוץ הנחל, לבד מול שמיים מלאי כוכבים, הבנתי שאני לא ממש יודע להיות לבד עם עצמי. זה משהו שלא תרגלתי מעולם. חיים שלמים עברו ולא הייתי ממש לבד כמו הלילה. מה עושים? על מה חושבים? איך מתמודדים עם הניתוק הזה?

השעות הראשונות לא היו פשוטות. הרצון להתקפל ולחזור לנקודת האיסוף היה שם, אך הבושה לא אפשרה לי להתקפל. איך לעזאזל משימה כל כך פשוטה הפכה מורכבת לא מובנת לי.

בחיים, לפעמים כל מה שנדרש זה טיפת מזל. הסדנה התנהלה בחודשי החורף. הלילה במצפה רמון היה קר מאוד. לפתע החלו טיפות גשם. ערוץ הנחל הפך בין רגע למקום לא בטוח. פיקוד הקורס אסף את החניכים מייד לנקודת האיסוף. הרגשתי הקלה, המשימה הסתיימה, אך הרגשתי גם החמצה. לא התמודדתי עם המשימה עם עצמי עד אור ראשון של בוקר, להבין את עצמי בסיטואציה כזו.

כדי להיות לבד נדרשים כוח נפשי וחוזק מנטלי. לא תמיד יש לנו אותם.