לחיות את מילות השכול

השכול מאחד את כולנו. הר הרצל (צילום: תמר הירדני, 'ויקיפדיה')
השכול מאחד את כולנו. הר הרצל (צילום: תמר הירדני, 'ויקיפדיה')
המידה שבה אותם הורים שכולים מבטלים את עצמם מעידה על גדלותם * הם מתבטלים בכך שהם לא מאשימים אף אחד ומרגישים שהכול בא מלמעלה

"אנו מודיעים על נפילת בנינו היקר והאהוב יהונתן לובר", מהדהדות מילותיו של חגי, אבי הלוחם סמל יהונתן לובר ז"ל, שנפל בגבורה בקרבות בדרום עזה.

"אנחנו מחבקים את כל עם ישראל ומבקשים מהתקשורת ומכל אחד בעם שלנו: אנא, יום אחד של אחדות לעילוי נשמתו. אנא, אל תכתבו ואל תשדרו שום דבר של מחלוקת. אנא, דברו טוב והבליטו את הטוב במקבלי ההחלטות ובעם הנפלא שלנו שיהונתן היה גאה להילחם בשבילו. אנא, יום אחד של אחדות ושל דיבורים טובים".

אלה מילים שהן למעלה מהכוח האנושי שיגידו הורים שכולים בנסיבות אלה. קריאתן נותנת הרגשה של קריאה בתורה, כאילו עולות הן ויוצאות ממנה. יש בכך פדיון אדיר, פעולה עצומה של העם היהודי, שאבא משלם ביקר לו מכל, מבקש שהכאב שלו ישרת פיוס כללי ואיחוד בעם. אלה מילים שמגיעות ממקום עליון ולא מתוך הגוף. הבורא שם אותן בנשמתם של אנשים והוא משדר דרכם את מילותיו.

המידה שבה אותם הורים שכולים מבטלים את עצמם מעידה על גדלותם. הם מתבטלים בכך שהם לא מאשימים אף אחד ומרגישים שהכול בא מלמעלה. מתוך גדלות נפשם זוכים הם להרגיש את שורש העם ואת הכוח שמצווה עלינו אחדות. זה רגע האמת ולשם הכול מתנקז. הודות להם העולם שלנו מתרומם ומזדכך.

כדי שהבקשות של ההורים השכולים ייפלו על אוזן כרויה, עלינו לחיות כל הזמן עם אותן מילים שנישאות מאלה שמרגישים את האובדן האדיר הזה. הכרחי שנחיה עם ההרגשה העמוקה שלהם. כך נפרוץ את מחסום הפירוד, נשתנה בהכרח ונחיה אחרת: בחיבור, באהבה, במחילה ובהשתוקקות הדדית זה לזה.