לחיות לצד המגיפה

צילום: באדיבות כותב המאמר
צילום: באדיבות כותב המאמר
אין תיירים * הכול עומד שומם * מנוע הצמיחה של הכלכלה משותק * דיבורים על "סגירת השמיים" * מה עושים?

נרשמנו לחיסון הראשון, השני, השלישי ועוד מעט הרביעי, בוסטר ואולי עוד בוסטר. התקנו אפליקציה לנייד. נבדקנו בכניסה לנמל התעופה ולמסעדה. נשארנו בבידוד יום אחד ואחר כך שלושה ימים. ביקשתם שנענוד צמיד על היד ושנלך עם מסכות. איזה עוד הגבלות יטילו עלינו כדי שנוכל לחזור לחיות את החיים?

בסוף השבוע האחרון נסענו לנוח מחודשי החורף במקום חם. אין כמו ים המלח כדי להרגיש את הטבע ולקבל פרופורציות על החיים. מקום קסום שאין דומה לו בעולם כולו. ממש בראשית היצירה האלוהית.

כבר בנסיעה הייתה תחושה שונה ואחרת. על כביש 90 אין אוטובוסים של תיירים ומעט מאוד רכבים חונים בצדי הדרכים בעמדות תצפית כדי לצלם את הנוף האלוהי. לשקט של הטבע וההרים מצטרף השקט של בני האדם. יש כאלה בתוכנו אשר יגידו שנפלא השקט הזה. אצלי התחילו להתעורר מחשבות על אותם אנשים שנמצאים עכשיו בבית במקום לתת שירות לתיירים.

מזרחה מהכביש נבנתה טיילת מדהימה לאורכו של ים המלח. זוג אחד בלבד רוכב על אופניים. כסף רב ומחשבה יצירתית הושקעו בטיילת זו. לא ייתכן שכל זה עבור זוג אחד. איפה כולם?

כסאות פלסטיק מונחים אחד על השני וחוף הים ריק לחלוטין. תחושה של עצב נכנסה בי. במקלחות אין זרימה של מים, הכול עומד שומם. כמו בסרטון של המערב הפרוע, אני מסוגל לשמוע את המוסיקה ברקע. לאן כל החיים שהיו כאן נעלמו?

במהדורות החדשות מבשרים לנו על זן חדש של הקורונה. איש עד עכשיו לא אושפז כתוצאה מהזן החדש, אך למרות זאת שוב חושבים על עוד הגבלות ועוד צעדים כדי לסגור אותנו.

מדוע האנושות מגיבה כך הפעם למגפה העולמית? בעבר היו מגפות עולמיות והעולם המשיך לחיות. למרות הרפואה המודרנית, נדמה כאילו מנהיגי העולם עושים הכול כדי לעצור את קצב החיים, גם במחיר של פגיעה עצומה בכלכלה ובנפש האדם.

קראתי נקודת מבט מעניינת של עיתונאי אחד. הטענה המרכזית שלו היא שהמגפה, בשילוב הרשתות החברתיות העולמיות, יוצרת לחץ עצום על הציבור ובעיקר על מנהיגי העולם שאינם מסוגלים לקבל החלטות קשות. דוגמא להחלטה מורכבת – להמשיך לחיות לצד הנגיף ולפתוח את הכלכלה.

בקבלה של המלון מקבלת אותנו דגנית עם חיוך, ללא תור של אנשים עם פקידת קבלה אחת. פעם עמדו כאן מספר עובדים. השקט בלובי מקבל אותנו.

הפעילות במלון כמעט ולא קיימת. אין הרצאות ואין פעילות ספורטיבית. לא מזמן היינו צריכים להחליט מה לעשות מול מגוון האפשריות שהמלון מציע לנו כאורחים.

התיירות היא מנוע צמיחה כלכלי. לא רק אנשי התיירות נהנים, עשרות אנשי מקצוע במעגל השני  והשלישי מתפרנסים מענף התיירות. התבטאות אומללה של שר האוצר ליברמן לאנשי התיירות "תמצאו מקצוע אחר" מעידה על חוסר הבנה מוחלטת מהו הערך הכלכלי של עולם התיירות. התבטאות זו עוד מגיעה ממי שאחראי על קופת המדינה. חלם, פשוט חלם.

בניו זילנד יצאו אזרחים לרחובות. הזעם והרצון לחיות ללא הגבלות הרימו אותם מהכורסה בסלון לרחובות כדי לצעוק "רוצים לחיות, רוצים את החיים שלנו בחזרה".

הקורונה כאן עם זן כזה או אחר שיגיע בהמשך. עכשיו צריכה להתקבל החלטה קשה – מתחסנים אבל חוזרים לחיות, פותחים את נמלי התעופה ומחברים את העולם בחזרה. ניתן לדרוש מסכות, ביטוח רפואי, חיסון ויחד עם זאת לאפשר לתיירים לחזור מכל העולם.

לחיות לצד המגפה זו החלטה אמיצה יותר מאשר להגביל אותנו בעוד ועוד תקנות חוקים. מי שחי עכשיו, בתקופה זו, לא יחיה שוב בתקופה אחרת. מתחסנים רשאים לחזור לחיות.