במסגרת הפתיחה מחדש של כלכלות המגזר העסקי, הרבה עסקים בארץ ובעולם חווים מצוקה מסוג חדש: הם לא מצליחים לגייס מספיק עובדים כדי לחזור לעבודה. למרות שרמת האבטלה עדיין גבוהה יחסית וניתן היה לצפות שתהיה תחרות על מקומות עבודה, אין קופצים ואין דורשים. לא מדובר רק במשרות בשכר נמוך הכרוכות בעבודה פיזית, אלא גם בענפי ההיי-טק, משרדי עורכי הדין ורואי החשבון לא ניכרת התלהבות רבתי של מועמדים לעבודה.
ומה קורה עם העובדים שמילאו את המשרות האלה רגע לפני הקורונה? ברחו? נעלמו? לא ולא. בתקופת הקורונה התגייסה המדינה לעזור למובטלים וטרם קיצצה מאז בצורה משמעותית את ההטבות שנתנה, אז העובדים יושבים בבית. אומנם הם לא מקבלים את אותו שכר שהרוויחו קודם, אבל מספיק כדי להסתדר.
המצב הזה לא מפתיע אותי. ציפיתי לו ואני שמח בו. רק צריך לדייק: אין מחסור בעובדים, יש מחסור במי שרוצה לעבוד. אנשים רבים פשוט איבדו את הרצון לעבוד. כל עוד הם לא נמצאים תחת איום של רעב, אין עליהם לחצים חברתיים ויש חסכונות או תוכניות מדיניות שמאפשרים להם להמשיך לשכב על הספה ולגלול בנייד.
העולם לא נולד ונוסד כדי שנעבוד בפרך. בעבר היה מקובל בחברה לחשוב כי מי שלא עובד ממה יחיה? מה יהיה עימו? ובאמת אי אפשר היה להתקיים ללא עבודה. היינו חייבים להיות בעלי מקצוע טובים ככל האפשר אם רצינו להתפרנס ועוד לכלכל בית ומשפחה. אבל עכשיו מתרופפות המוסכמות הישנות.
האם תיבנה פרדיגמה חדשה על חורבות הישנה? בהחלט, הפרדיגמה תיבנה לפי המשוואה: כמה שפחות עובדים, כך האקולוגיה יותר נקייה, האוויר יותר נעים. תראו אחרי המגפה כמה פקוקים הכבישים, כמה דחוסות הערים. בשביל מה? מה רע לנו למתן את החיים? נצא לפארקים, לחופים, נטייל בעיירות ובכפרים, ניצור לנו חיים שלווים יותר.
אבל זה העיקר. לזה החיים והחברה האנושית מובילים אותנו, לחשוב ולהבין בשביל מה אנחנו קיימים. אנחנו לא קיימים בשביל להעלות על נס את העבודה ולפרנס את בעלי ההון שיתעשרו כל רגע בעוד כמה מיליארדים שישכבו בחשבונות הבנק. זה בטוח.
אדם צריך שיהיה לו זמן, שכל, מרץ, לדבר על החיים במשפחה, על חיי האומה, על עתיד העולם ולחשוב איך לסדר את החיים כך שלא יהיו מנוגדים לחוקי הטבע.
צריך להודות על המשבר שפקד אותנו בשנה האחרונה. אנחנו סוף סוף מתחילים להבין שאנחנו לא צריכים לעבוד כמו עבדים ולמלא את כיסי הטייקונים שעושים מאיתנו צחוק. תמה תקופת העבדות, אנחנו יוצאים לחירות.
לא רק שנהנה מיותר שעות פנאי, אלא נתארגן בינינו כך שגורמים בעלי אינטרס או כאלה השבויים ומנהלים את הפרדיגמה הישנה ייזהרו מאיתנו ויחשבו פעמיים אם לקדם חוקי מדינה חדשים שיחייבו אותנו לעבוד שעות נוספות ולהשתעבד שוב לעבודה. בשלב הבא נקים ארגון שבו ייקבעו סדרי העבודה רק לפי הצרכים ההכרחיים של האדם ושל החברה כולה. כל עבודה, כל משרד וכל מפעל יפעלו בתנאי שהם חיוניים לחברה ולמדינה ולא כמו שהיה עד לאחרונה, שסחטנו את הטבע ואת עצמנו עד תום.
לא נבקש דבר חינם. פשוט נרענן את סדרי העדיפויות לפי הכרחיות מצד המשפחה, מצד החברה, מצד הכלכלה ומצד האקולוגיה. במקום תוכניות לאומיות כושלות להכשרת עובדים, נקים תוכנית לאומית להכשרת האדם, הכשרה להורות טובה והכשרות לקשר חברתי יפה בין אנשים. זו תהיה העבודה החדשה שלנו: ללמוד איך להתנהג בחיבה זה לזה ואיך לכבד את חוקי הטבע כראוי. זו קריאת הזמן.
