מחנה נוסיראת: מילואים מרץ 1988 (פרק ראשון)

צילום: באדיבות הכותב
צילום: באדיבות הכותב
חדשות היום, ובהם תיאור הקרבות במחנה הפליטים נוסיראת, וחיסול מג"ד המחבלים במחנה שעליו דווח היום, הם שהביאוני למחשבה שזו עת ראויה להעלותם מנבכי העבר * להעלותם כפי שכתבתים אז כחייל מילואים במחנה הזה לפני שלושים וחמש שנים

הדברים שתקראום הם מימים רחוקים, מימים אחרים ושונים. יש להבינם על רקע התרחשותם באותם ימים רחוקים. התייחסות אליהם על רקע המלחמה בימים הללו תקפח את כוונתם המקורית.

ראוי לזכור שהדברים אז היו שונים ואחרים, וכך גם השפה והתקשורת בינינו כחיילים, ובינינו לבין הפלסטינים דרי המחנה. זהו מסמך אותנטי שאני מביאו כביום כתיבתו, במרץ 1988, ללא שינוי אות או תו.

חדשות היום, ובהם תיאור הקרבות במחנה הפליטים נוסיראת, וחיסול מג"ד המחבלים במחנה שעליו דווח היום, הם שהביאוני למחשבה שזו עת ראויה להעלותם מנבכי העבר. להעלותם כפי שכתבתים אז כחייל מילואים במחנה הזה לפני שלושים וחמש שנים.

הרי הדברים ככתבם וכלשונם:

חייל ככל האחרים בגדוד "צבר" של גבעתי שאליו סופחתי, רק מבוגר יותר, קשוב יותר לסובב ולאנשים, וקרוב יותר אל המלים.

שלושים וארבעה ימים ברצועת עזה, בתוך המחנות בורג' ונוסיראת, רואה את דרי המחנות ברעתם: מבעירים צמיגים, מיידים אבנים, פורעים חוק וסדר, ורואה אותם בשלוותם: יוצאים לעבודה, הולכים לבית הספר הולכים לשוק הפתוח. לא מביט בהם דרך חריר הרובה שאני אוחז בידי, מביט ישירות בעיניהם, מדבר עמם בשפתם השגורה בפי, משיח עמם על מצוקותיהם, על ציפיותיהם ועל התייחסותם לחיים.

כותב יומן, לא יומן מלחמה ולא יומן פוליטי. יומן של אנשים על אנשים. זהו יומן המצלם במלים, רגעים בעת התרחשותם, הבזקים על פינות חשוכות. יומן על אנשים בשר ודם. את דעותיהם הפוליטיות מצניע היומן, אך לא את מחשבותיהם על המציאות הקשה שבה הם שרוים.

זהו יומן אישי המבקש לצלם רגעים במהלך שירות המילואים, רגעים של אנשים הנמצאים משני צידי המתרס, וחייהם נעים להם במעגלים סגורים שאינם נוגעים לכאורה ואינם משיקים. חיים הנעים בין שני קטבים, בין רגעי שנאה, לבין רגעים קטנים שיש בהם גם חן וחסד וחמלה.

זהו יומן על אנשים בעמל יומם, ובשגרת חייהם הקטנה. היומן אינו רומז. אני בערב גיוסי, אך שירותי זה – בשונה מן העבר – כבר בא בי, הוא בא לי בחלומות שטופי דם. חלמתי שלושה במרוצת השבוע שקדם לגיוסי. אני יוצא מהם בהחלטה נחרצת שלא להרוג!

אני סקרן מה יהיה? איך יהיה? ספרתי לרעיי על יציאתי הקרובה לשירות מילואים בעזה. רובם שאלוני: האם לא תוכל להפטר מכך?! אני נחרץ בדעתי לצאת, לראות את המציאות כמות שהיא ומקרוב, לחוות את הכאב הנורא שבמגע שבינם לבינינו. אני נחרץ שלא להרוג. היו לי שלושה חלומות שותתי דם, ודי לי באלה.

לוויה. אמו של חברי הטוב הלכה לעולמה. פגשתיו וספרתי לו. אמר: אני מקווה שתשוב משם עם דעות אחרות, לאומיות. הוא לא ידע על "הלם השיר" שעברתי. וודאי יופתע וישמח למקרא "מכתבי לאחי השמאלן" שהתפרסם בעיתונות היומית, שכתבתיו לאחר שקראתי את שירו של מחמוד דרוויש, שבו הוא מבקש מעמנו שנסתלק מכאן, ובלכתנו שלא נשכח לקחת עמנו את עצמות אבותינו, שלא יטמאו את הארץ הזאת. כנראה שעימות חדש לפתחנו, ואנו הן לא נלך אל שואה נוספת. אני חושש שאשוב משם שסוע, בין רחמיי על "מעשי ידיו להתפאר" לבין רצוני העז והנחרץ לחיות עם ככל העמים, שלו ארץ, ושמים ושלווה. הרי גם אנו ראוים לכך…

יום הגיוס. "אהלן, שלום, הנה בא אורח לגדוד". פנים מחויכות, תחושת נינוחות ובליל שיחות על דא והא. "נו מי הפיל את איינדה?" שואל חייל שמבטאו הדרום-אמריקאי כובש את האוזן. ו"הם מאניקים זורקים אבנים", וחייל שמן מכריז בגרון ניחר כי שכח להביא חכה לדוג, והוא מקווה שימצא על החוף – כתחליף – איזה טייר (צמיג) מלא חשיש.

שמש חמימה וציוץ ציפורים מסביב למפקדת חסן סלמה. הרחבה שבצל האילנות מתמלאת והולכת בחיילים הרבים שמגיעים. אומרים לנו שנלך לעזה לסיורים ושמירות.

יום של אימונים. סבב "תחנות": לומדים לתפעל נשק, לומדים לירות, לומדים לפזר הפגנות. משחקים – חלק מאתנו ערבים שזורקים אבנים, וחלק מאתנו חיילים יהודים שרודפים אחריהם באלות ובמגינים, חבושים קסדות עם חיפוי לפנים. לומדים לירות רימוני גז.

יום של "בושה" ו"רמבו". המילה שרחפה בחלל הסככות ונתמלטה מפי רבים הייתה "בושה", וכיצד זה הגענו עד הלום? בושה לעם ישראל ובושה לצה"ל הגדול שחוליגנים ערבים קטנים מיידים בו אבנים. "צה"ל ועם ישראל ירדו לזנות" אומר מאן דהוא, ורעו משיב לו: "בוא לכאן יא רמבו".

אחר תרגלנו כיצד מפזרים הפגנות נשים. המדריך אמר: "אסור להכות נשים ערביות בבטנן כי כולן בהריון". והוסיף שאם יורים מתוך ההפגנה אתם יורים, כך "שאמם תבכה ולא אמא שלכם".

הבוקר שלי החל בשעה שלוש לפנות בוקר. משלושה עברים החלו בו זמנית שלושה מואזינים בתפילת הבוקר, ואני בעל-כורחי התפללתי עמם "לא אלהה אילא אלהה, ומוחמד הוא רסול אלהה". אין אלהים מבלעדי אלהה ומוחמד הוא שליח אלהה.

השמש זורחת על בוקר מפוהק. הגדוד עדיין בהתארגנות. זהו היום השלישי להתארגנות. מול מחננו המאולתר הזמני הנבנה, עומד מחנה זמני אחר – מחנה נוסיראת הזמני, והוא בן כארבעים שנים.

אל מול פתח האוהל שלי מתנוסס לו שער המחנה ועליו כתובת באותיות קידוש לבנה בעברית ובערבית המקדמת את באי המחנה במלים: "ברוכים הבאים לנוסיראת". בקרוב נדע כמה אמת יש בברכה מלבבת זו. ימים יגידו או שעות…

צהרי היום – עמוד עשן מיתמר במחנה הפליטים, עמוד העשן ההולך לפני הפלסטינים להנחותם את הדרך, להאפיל את עיניהם ואת דרכם. לפתע מובאים למחננו ארבעה "מלוכלכים" כפותי ידיים, שעיניהם עטויות כסות. ארבעה צעירים כבני עשרים, מזוהמים להחריד וחבולים. מושיבים אותם כשרגליהם מתוחות לפנים, והם שפופים. מסביבם מתגודדים חיילינו. רגלו של אחד הגבורים הללו מושכת את תשומת לב החיילים, על כף רגלו מצויר מגן דוד לרמוס אותו כל היום. לרמסו ולהשפיל את היהודים. חייל גבוה ודק בועט ב"רגלו היהודית" בעיטה מהוססת, בעיטה שבין כעס לרחמים. ספרו כי הוא ורעיו נתפסו בשעה שניסו לחטוף נשק. נבלות. מגיע להם.

וסיפר הסרן ואמר: היום זו מלחמה, או שהם יחיו או שאנו. בלבי שאלתי: האם אין אפשרויות נוספות…

בשעות אחר הצהרים מספרם כבר היה שמונה. ישבו כפותים ומיוזעים בגין השמש הקופחת והזמן המתמשך. החיילים הלכו איש ואיש למשמרתו. אני שב והולך, סובב סביבם ושב, הולך והוגה. מנסה לגבש דעה, לנקוט עמדה. הרחמים גואים בי ברגע, אך במשנהו מכות בראשי המלים כקורנס: בני הזונות הללו זרקו אבנים וניסו לחטוף נשק מחייל, ורחמי מתאדים אז ונמוגים כערפילי שחר.

ועוד רגעים הרבה אני בדו-שיח עם עצמי, ועם מחשבות נקם ורחמים, כשברקע אני רואה את עמודי העשן המתמרים ועולים במחנה הפלסטיני להאיר את דרכם. אך איך יוכלו לראות את הדרך באופל עשן הצמיגים הבוערים…

תם חלק א'. המשך יבוא.