מחנה נוסיראת: מילואים מרץ 1988 (פרק שני)

כותב המאמר בשער מחנה הפליטים (צילום: באדיבות הכותב)
כותב המאמר בשער מחנה הפליטים (צילום: באדיבות הכותב)
"זהו תיאטרון האבסורד ואנו השחקנים" * על במת התיאטרון הזה זרמה העלילה במלוא תפארתה לאורך כל שעות היממה

ערב. מנין "המלוכלכים" האזוקים מגיע כבר לחמשה עשר. מסביבם מסתודדים כשלושים חיילים שעתה זה סיימו את משמרתם בסיורים ובמחסומים. מתבוננים באויב. חייל דק מתקרב ובועט באויב. החייל שעומד לצדו צועק לעברו: "תפסיק, מה אתה חיה?". החייל הדק עונה: "צריך להרוג את כולם", וזה משיבו: "כך מתנהג חייל בצה"ל? ואתה בהתנהגותך הרי גרוע מהם!". והדק אומר לו בזעם: "ואתה שמאלן מסריח", ומשיב לו זה: "אתה ושמיר שלך עשיתם לנו את זה", ומשחק הפינג-פונג ביניהם נמשך: "כן, צריך להרוג את כולם". "תהיה גיבור ותהרוג את כל אלה שבאים להרוג אותך, ולא את האזוקים האלה".

האויבים האזוקים, שרעדו מקור שתקו. החיילים דברו בלהט ובנפש שסועה. דמם זרם אל פניהם הלהובות כהולך אל רהטים שבורים.

תם ליל כפור. יפים הלילות בכנען צוננים המה ובהירים. תם ליל הכפור ותמה לה משמרת לילי כמפקד המחסום, משמרת שבה עבר אמבולנס ובו רופא ערבי נאה שעיניו עצובות. מבטינו היו חלולים. הוא התבונן בי ונאנח, אני הבטתי בו ושתקתי. בדקתי את פנים האמבולנס אשר בתוכו שכב הפצוע. משסיימתי, אמרתי תודה בעברית, וזה השיבני תסבח עלה-כיר (תיעור אל השחר בטוב) בערבית, ונפנה לדרכו בפנים חתומות. הלכתי אל שולי הכביש להיות עם עצמי. עם מחשבותי, עם עמי אשר בשליחותו אני כאן.

עבר אמבולנס שני, לשמחתי בלי פצועים. בתוכו שלוש נשים. ליד הנהג ישבה אחת שלה עיניים גדולות. בקשתי תעודות של כולם. אספה ונתנה לי. החזרתי לה מבט שיש בו מאור פנים מאופק, אנושי – להקל. הסתכלה בי במבט חסר פשר, בעיניים מזוגגות, מבט שלא הייתה בו שנאה, ולא הייתה בו חיבה. מבט זר ומנוכר. באחת אחר חצות תמה משמרתי. גם בשנתי ובחלומי באותו הלילה היו ערבים.

בוקר. עמדנו בסמוך לוילה מוקפת גנים. דברנו בקולות רמים. היא יצאה מפתח הבית לבושה בגדי משי רחבים ופרחוניים, פניה נאות וחיוכה כובש. בקשה מעמנו שנדבר בקולות דמומים, כי בני הבית עייפים. בבית הזה התגוררה משפחה אמריקאית אמידה. לא ידעתי אם זה היה חלום.

והד"ר, רופא הגדוד אמר: "הם סובלים בגללנו ואנו סובלים בגללם". והד"ר הן יודע סבל מהו. ועוד אמר הד"ר: "זהו תיאטרון האבסורד ואנו השחקנים". אמר, וצחק הד"ר, והביט אל השמים, והייתה שתיקה.

מנגד על במת התיאטרון הזה זרמה העלילה במלוא תפארתה לאורך כל שעות היממה: מכוניות פיז'ו, מרצדס ומוניות. עגלות רתומות לסוסים וחמורים, ונגמ"שים, וג'יפים דוהרים, ובוקה ומבוקה ומבולקה. וגבורי העלילה מקצתם לבושים חליפות ועניבות, ומקצתם בלויי סחבות, ואחרים לבושים מדי חקי צבאיים. אחדים נהגו בעדר כבשים, מקצתם נשאו דגים שהביאו מן הים. נשים מניקות את ילדיהן מדדים מוצנעים, ואמא אחת שהחזיקה על ברכיה את תינוקה המת ואבא שאמר לי: אדון, תרשה לנו לעבור, אנחנו רוצים לנסוע לבית הקברות, לקבור את הילד שלנו שמת בלילה במיטה, ובתא המטען של רכבו מצאתי מעדר וסלים, ואמרתי לו בקול משתתף בצער: "אלהה ירחמו, ואלהה מעכום". (האל ירחם על נשמתו, ואלהים עמכם)

ואז הגיעה אל מחסום האבסורד מונית מרצדס ובתוכה זונה ערביה שקרצה בעיניה אל עבר חיילי המחסום במופגן לפתות, ואיש שאמר בעברית: "אני אומר לכם שאני ערבי, אבל כל הערבים מניאקים". ואמר אחד: "בחיית אלהים היו לי עכשיו שלושה בנצ'רים (פנצ'רים) באוטו שלי וכוס אמא של העולם", ואני אמרתי לו: "זה בטח מהמסמרים שהחיילים היהודים פזרו בדרך שלך שיעשו לך בנצ'רים"… התבונן בי האיש בתמיהה, והנהן האיש בראשו, והבין, וצחק, ונסע לדרכו. ועוד עברו במחסום אלפים ושתקו, ועברו מאות וצחקו וחייכו, ועוד רבים מאד שירו לעברי מטחי שנאה, וגם שלושה רכבים שאצה להם דרכם שאמרו: סליחה אדון אנחנו ממהרים להתפלל, ולא ידעו שאין צורך בחפזון, שהרי החפזון הוא מן השטן (אל-עג'ל מן אל-שייטן, ולסבר מן אל-רחמן), כי הרי אלהים הוא נצחי, ויכול להמתין להם, לתפילתם הנדושה, ולמילות השבח שהם מרעיפים על ראשו, שהוא כה אוהב, ובדיקתם ארכה יותר מאחרים, כי אני ידעתי שהוא ימתין להם ואין צורך להחפז…