מחנה נוסיראת: מרץ 1988 (פרק רביעי)

מחנה הגדוד בלב נוסיראת (צילום: באדיבות כותב המאמר)
מחנה הגדוד בלב נוסיראת (צילום: באדיבות כותב המאמר)
עזה מעולם לא הייתה נחלת אבות, ואילו היה בי כוח הייתי עומס על כתפיי את שעריה ומעתיקם עד הרחק, אלפי מילין הרחק מכאן

שמיר מתחיל. הוא לוחש בקול מתכתי ליושב לידו (ליושב מתחתיו) וזה לוחש לבא אחריו, וכך מאחד לאחד עד אחרון החיילים המשרתים בשטח.

ערפאת מתחיל. הוא לוחש בקולו הסדוק ליושב לידו (ליושב מתחתיו) וזה לוחש לבא אחריו, וכך הלאה עד אחרון הטרוריסטים הנחבאים במסתור.

עתה ספרו מה הגיע לאוזניכם, ומה אתם מצווים לעשות?

אומר החייל: "אנחנו חייבים לזיין את אמם". ואומר האחר: "אנחנו חייבים להיות חזקים ואנושיים". ואומר השלישי: "אנו יורים רק אם אנו בסכנת חיים". ואומרים ואומרים ואומרים…

ואומר מחמוד: "צריך לטבוח את כל היהודים". ואומר דרויש: "צריך להרחיקם אל מעבר לים, למקומות שהם באו משם". ואומר אחמד יאסין: "כל היהודים בני שטן המה, ובני קופים וחזירים". ואומרים ואומרים ואומרים…

באו המלים של אלה ושל אלה, וירדה לעולמנו בוקה מבוקה ומבוקה: אבנים שמתעופפות, צמיגים שבוערים, אלות שמונפות וכדורי גומי שנורים. אנשים נופלים וקמים, נשים מצווחות במלוא גרון, ילדים בוכים וחיילים מיוגעים ומיוזעים שרצים אנה ואנה. עומד לו שמיר מן הצד, מתבונן במהומת אלהים שלנגדו, תוהה ואומר: "והרי לא את זאת אמרתי". עומד לו ערפאת מן הצד, מתבונן בעדריו המוכים, סופק כפיים ומצווח: "איפה אנו ואיפה פלסטין".

יושב באוהל מיוגע, ודעתי שמבקשת מרגוע הולכת אל ימים אחרים, אל ימי עלומי הרחוקים, אל מקום מסתור, מוגן מפני רוח סועה וסער. הולך אל המועדון, אל הנערות שאהבנו, אל מגע השפתיים החטוף, אל המלים המתוקות: "אני אוהב אותך", "אני אוהבת אותך". הוגה באלה בעיניים כלות, מתנמנם וקם אל מהומה חדשה.

הסיור שב אל המאהל עם שני מלוכלכים. אחד פגוע בעינו, השני זב דם וכפות. שאלתי את הרופא שאמר עינו אבודה. השני הושב במקום הקבוע ושתק.

אחר כך היינו בחדשות. אמרו במחנה זה וזה הייתה התפרעות המונית, וצה"ל נאלץ לירות כדורי גומי. נער בן שש-עשרה נפגע בעינו ונעצרו מספר מתפרעים.

כשעה לאחר מכן הגיעה אמו של בן השש-עשרה, שאמרה לי: זה לא נכון, הילד הזה הוא בן שלוש-עשרה, ושאלה: היכן הוא בני הקטן? אמרתי לה: לקחו אותו באמבולנס לטפל בו. נקווה לטוב.

לאחר רגעים הגיעה גם אמו של הבחור השני אל שערי המתחם נסערת ושאלה לשלומו. אמרתי לה להרגע, והוספתי שהוא מרגיש בסדר ואיש לא נוגע בו לרעה. ברכה אותי והלכה לדרכה. כעבור שעתיים הגיעה אחותו, ששאלה ואני עניתי ואף היא ברכה והלכה. שמחתי שיכולתי להרגיען, ושמחתי על ברכתן: אלהים יברך אותך.

בצהריים הלכתי להשקותו מים והוא סירב, רק בקשני להוליכו להטיל מימיו. סייעתי לו להפשיל את מכנסיו בשל ידיו הכפותות. ניסה בכל כוחו ולא עלתה בידו. אמרתי לו שאני אתרחק מאד, והוספתי שבסביבה אין איש שצופה בו. משרחקתי צלח מעשהו.

בערב דברנו בטלפון הצה"לי. ספרתי לשרה על קורות אותנו במהלך היום. היא אמרה ששמעה על כך בחדשות. אמרתי לה: אני בחדשות כמו בשירו של יהודה עמיחי "אני כבר חי הרבה שנים בעירי, ועכשיו מתמעטים הקולות המבקשים רק אותי… ומתרבים הקולות שאני רק כלול בהם אלמוני… צופרים והודעות רדיו".

יום של שיגרה ושקט יחסי – איזו הגדרה. אבל כך נוהגים לומר זאת בחדשות.

לאזרח היהודי שעצר לידי במחסום, וסיפר לי בהתרגשות ובפחד כי זרקו עליו מטר של אבנים זה לא היה יום של שיגרה. עבורו היה זה יום פרעות. בתוך רכבו ישבו שלושה ילדיו המבועתים ואשתו המבוהלת. אחר כך דברו בחדשות על שולץ המבקש להשכין שלום בארץ הקשה הזאת והמיוסרת.

אני הלכתי היום – ככלות כל אלה – אחר לבי שהוליכני אל עמק הריין, אל נקנהיים – הכפר הגרמני השוקט והרוגע, שבו התארחנו פעמים אחדות אצל חברינו הגרמנים המתגוררים בו – ועמי רעייתי. הולכים שלובי ידיים על שפת הנהר הזה הזורם באדיר. הולכים לתור אחר שלווה. הולך לאותה ארץ נוראה שטבחה באחיי, ואני בורח דווקא אליה עתה למצוא מרגוע. דרך הרוח – דרך רוחו של האדם – מי ידע? מחר אצא לביתי לחופשת חג.

שלושה ימים של חג. ימי נחת. ימים של חן וחסד ואהבה. כל ילדינו עמנו בבית. גם בתנו הבכורה החיילת שרונה בבית, אף היא קבלה חופשת חג. עמה הגיע חבר שלה, שישב ליד הפסנתר שבביתנו, וניגן להנאתי את השיר: "ציון תמתי, ציון חמדתי, לך נפשי מרחוק הומיה".

רמי ויובל בנינו לבשו בגדי חג והקרינו על סביבותיהם יופי ואצילות, ונטע וורד התאומות המופלאות השתובבו בפנים קורנות כל השעות. שרה לבשה חג בפנים קורנות, ואפילו הגבס המלבין שעטף את ידה בהק בלובן חג.

היו אלה ימים טובים שחלפו כהרף עין. משהגעתי אל נוסיראת לא חשתי כמי שבא לתרום את חלקו לבטחון המדינה. בשובי למחנה נוסיראת אחרי ימות החג בביתי חשתי כמי השב אל ארץ גזירה. עזה אינה נחלת אבות. עזה מעולם לא הייתה נחלת אבות, ואילו היה בי כוח הייתי עומס על כתפיי את שעריה ומעתיקם עד הרחק, אלפי מילין הרחק מכאן.