מחנה נוסיראת: מרץ 1988 (פרק שלישי)

הכותב, החייל הסדיר והצברים הצבועים בצבעי הגדוד (צילום: באדיבות כותב המאמר)
הכותב, החייל הסדיר והצברים הצבועים בצבעי הגדוד (צילום: באדיבות כותב המאמר)
חצות. סיור רכוב * האופל הקרוש והלח נוגע בבשר * העיניים היגיעות מנסות לפלוח את האופל, לתור אחר האויב העובר כצל בפרדסים

סיור. הזיה בערב שבת בין השמשות. והערב כאשר תגישי אל שולחן השבת את כל תבשיליך אני לא אשב עמכם. לא אזכה לטעום מן המעדנות, לא אזכה לראות את חן פניך, את חיוכך. לא אשמע את קולות ילדינו, את מצהלותם ואת דבריהם המענגים, אך אם תניחי לפניך שתי כוסות יין אבוא אליך באין רואים, אשיק כוסי בכוסך, אלגום בשפתיים מרפרפות מן היין, ואז ידי תגע בכתפך בעדנה, עיני יצודו את מבט עיניך הירוקות ושלוות השבת תרעף על ראשי ותגלוש בעדנת גופים עד חקרי לבי. ורק בקשה אחת עמי : אנא אל תזילי דמעה כי אין בי הכוח לשאאת דמעתך. היי שלום אישה שאני אוהב, אני בסיור עתה.

חצות. סיור רכוב. האופל הקרוש והלח נוגע בבשר. הפרדסים אינם מדיפים ריח. ערפל כבד, ובשולי הדרך מדורה להחם. העיניים היגיעות מנסות לפלוח את האופל, לתור אחר האויב העובר כצל בפרדסים.

חייל אחד מפר את הדממה: "המצב חרא". רעו היושב לידו כמו מבקש להשלים את הרעיון ואומר: "כוס אם המדינה הזאת, ומה איכפת לי. אני עוזב את הארץ ואלה המילואים האחרונים שלי", ומשיב לו הראשון "כל האנשים במדינה הזאת משוגעים. מה יש לנו כאן בעזה בין יותר ממליון ערבים מלוכלכים?" וכמו הד נשמע קולו של השני: "בחיית אלהים צריך לצאת מכאן עוד היום". הבטתי אל עבר הפרדסים כמי המבקש להבקיע אל תוכם, כחייל המתיירא שמא עומד שם מי ומקשיב. באותה השעה עלו בראשי כהד המלים: "… ויהי בלילה… רד אתה ופורה נערך, ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך… ויבוא גדעון… והנה איש מספר לרעהו… חלום חלמתי והנה צליל לחD שעורים מתהפך במחנה מדיין, ויבוא עד האוהל ויכהו, ויפול ויהפכהו למעלה ונפל האוהל. ויען רעהו ויאמר אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, נתן אלהים בידו את מדיין ואת כל המחנה. ויהי כשמוע גדעון את מספר החלום, ואת שברו… וישוב אל מחנה ישראל ויאמר: קומו כי נתן ה' בידכם את מחנה מדיין" (שופטים ז). בלב נעצב נדמו לי רעי המדברים כאותם המדיינים, ודבריהם הם סימן לחולשתנו שהאויב האורב בפרדסים שומע… באותו הלילה נדדה שנתי.

עליתי על הגג לעת ערב, לתצפת ולדווח. בת שבע לא רחצה את גופה על הגג שמנגד. מעליו התבדרה ברוח כביסה לבנה של האויב. היה לי קר.

בסימטה שנצפתה מן הגג התקבצו ילדים כבני שמונה-עשר שנים. הם הסתכלו לעברי, קללו והטיחו לעברי אבנים ממרחק של כשלוש מאות מטרים. היו ביניהם שיאנים שהצליחו לידותם למרחק שלושים מטרים ממקום עומדם. מין תחרות זריקת אבנים למרחק.

הם זרקו אבנים, קללו וצהלו.. אודה חיוך רחב פשט על פני ולבי רחב. ראיתי אותם באושרם ובנצחונם המתוק. נצחונם של החלשים.

בעודי הוגה בכך ראיתי שניים כפותים מובלים אל מרכז המחנה והרצנתי. הם הושבו על האדמה כפותים. היו אלה שני בריונים כבדי משקל. שמחתי למראם. חשבתי שאין ספק שכך ראוי לנהוג בהם. יד קשה תקצר את תקופת המהומות ואף תביא להפסקתן. כך ייטב לשני הצדדים. הפסקת המהומות תצמק את מספר הנפגעים מקרב יושבי המחנה ולכן ראוי להכות בהם בחוזקה – למענם!

אמר המג"ד: ס. קודקוד, ס. קודקוד מקומך ומצבך. אמר הסמג"ד: אני בבית הספר, ואני בדרכי לבית הקברות אל "הצהוב". ואמר המג"ד: כאן קודקוד, המשך מבית הקברות ל"בריאות" ומשם נחבור ונשוב ל"מכלאות". קבלתי רות סוף.

הדברים שוקעים אל תוך נבכי השכחה. הזמן מסנן את הכל. נזרות ברוח אהבות שהיו זה מכבר. נשארת אהבתך בזוהרה ובחמדת פנים, ועיניך היפות התלויות בי כך, ועולים בזכרוני – בגדיך שמאז, צמתך הארוכה שמאז, הנשיקה הראשונה בביתך, ומילות החן והחסד שבהן ארגנו את אהבתנו הבוסרית, זו שגדלה והעמיקה ברבות הימים, ובאו אל תוכה שרונה, רמי יובל ורד ונטע ילדינו – מקורות חיותנו.

ועתה את עמי כאן , באוהל במחנה נוסיראת. יושבת על מיטה מתקפלת ואני למולך על המיטה האחרת, מתבוננים זה בזו באהבה. אני אל פניך הקטנות ואל עיניך שופעות האור ואת אל בגדי החקי הצבאיים המאובקים שאני לובש ואל הנשק שאני אוחז בידי עד שבא מי ואומר: יעקב אנו יוצאים לסיור וההזיה קורסת אל תוך המציאות ההזויה של מחנה נוסיראת. יוצאים לרדוף אחר הרוח והאויב.