מי נלחם במי?

אילוסטרציה: pixabay
אילוסטרציה: pixabay
האם 'טובים' שנלחמים ברעים באמת מביאים טוב לעולם? * כיצד התמודד אברהם עם התופעה * כיצד הלך לעולמו בתחושה שמילא את משימתו?

אלפי שנים לפני אברהם כבר עסקו בני האדם בקטילה שיטתית זה את זה. הם מנסים להשמיד את בני האדם הרעים – בני אדם המקרינים את מחשכי התת מודע שלהם ונראים כמפלצות. אולם גם הצד השני, הנלחם לכאורה ברעים, מצבו איננו טוב יותר ולכן הרוע רק הולך ומתגבר. כאשר בני אדם נלחמים זה בזה, השוק העצום אותו הם חווים מערער במשהו את משקעי התת מודע והדבר מאפשר התחדשות נפשית. אולם באותו זמן, מאחר והאנשים פועלים מתוך בערות, נוצרים משקעים חדשים המשעבדים את בני האדם בעוצמה רבה יותר.

אין זו מלחמה של בני אור בבני חושך, אלא של בני חושך בבני חושך. בני האור אינם מנהלים כלל שום מלחמה. הם יודעים שעליהם לפעול באופן פנימי כדי להכחיד את משקעי מחשכי תת המודע שבקרבם. הם יודעים ששום מאבק חיצוני לא יפתור את הבעיה.

הפניית מוקד התודעה האנושי אל הספירה הארצית – ראיית ההצלחה האנושית עלי אדמות באיסוף מינרלים – גרמה לאדם ליפול ממעמדו הרוחי הרם אל מתחת לעולם הבהמות. בני האדם הפכו את עצמם לבהמות מדברות. השאלה היא כיצד ניתן לעזור לבני האדם?

אברהם למעשה מנסה להפסיק את המשחק המטורף הזה של בני האדם. הרי זה דומה להוצאת קוץ שנתקע בבשר באמצעות קוץ אחר. מאחר והוא מחונן בכושר ראייה מאות שנים קדימה ואולי הרבה יותר, הוא מכונן באמצעות בנו יצחק את האפשרות לחידוש המנגנון להכחדת משקעי מחשכי התת מודע באופן הגיוני, טבעי והדורש מידה מינימאלית של כאבים.

השושלת המשפחתית שבנה אברהם, כפי שהיא מתוארת בתורה, היא למעשה קבוצה של בני אדם שהחליטו לקחת על עצמם את עול האחריות לשיקום המין האנושי. זו למעשה תכלית סיפורי התורה עד הרבן משה ולמעשה עד סוף חורבן בית ראשון.

אברהם מחולל עוד דבר שלא היה מקודם – הוא הופך את הטירוף של בני האדם למכשיר בשירות העבודה הרוחית. בני האדם בתקופתו וגם הרבה לפניו ולמעשה עד ימינו אלה – מקריבים את ילדיהם על מזבח הסגידה למינרלים. בזמנו נהגו להניח את הילד על זרועות מתכת מלובנות של פסל המייצג איזו מטרה הזויה שהמציאו בני האדם או לשלוח אותם לשדות הקרב אודות שליטה במינרלים כאלה ואחרים, שליטה בטריטוריות של אדמה (מינרלים) וכן הלאה. הוא מתעל את מעשיהם המטורפים של בני האדם לכלי המסייע בהכחדת משקעי החושך של התת מודע ובכך מאפשר המשך אבולוציוני מסוים בתנועת הקוסמוס.

אברהם הולך לעולמו (בראשית, כ"ה, 7-11): "ואלה שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע. ויאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה… ויהי אחרי מות אברהם ויברך א-לוהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי".

אברהם 'נפטר' שבע. כמובן שהאינדיבידואל האדיר הזה לא מת לעולם. ומה עניין 'שבע' כאן? איש כל כך אמיד היה רעב אי פעם? אלא המילה 'שבע' כאן באה לבטא כי משימתו הרוחית יצאה לפועל במאת אחוזי ההצלחה.

יצחק וישמעאל קוברים את אביהם אברהם. שני העמים האלו שאנו רואים היום – היהודים והערבים – הם צאצאים של אותו אב. אולם אנו רואים כאן תוספת קטנה – א-להים מברך את יצחק. יצחק הוא זה שאמור להמשיך בשימור וטיפוח שושלת תודעת הבל. ברכה משמעותה חניכת האדם לתפקידו הרוחי וקבלתו לחוג 'י-ה-ו-ה – א-להים'. הייעוד של יצחק וישמעאל הוא לכונן יחדיו את התזמורת האלוהית. כל מערך מוזיקלי מורכב משנים עשר צלילים וכך נוצרה האפשרות של כל המנעד בן עשרים וארבעה צלילים העשוי לחולל את האנרגיה שתשקם את התודעה האנושית עלי אדמות.