מלחמת הדגלים

צילום: איילת שפיבק
צילום: איילת שפיבק
מלחמת הדגלים היא מלחמת הריבונות על ארץ ישראל * היכן התחיל השבר? היכן שכחנו את הגאווה שלנו? את הדגל?

בכל ביקור בארצות הברית אני מוצא את עצמי מתפעל מהנפת הדגל האמריקאי בכל מוסד ובכל בית פרטי. לא משנה מהיכן הגעת לארץ החלומות – אתה מניף את הדגל בגאווה. באחת הפעמים ביקרתי בבית ספר בניו יורק. זכיתי לראות ילדים עומדים ושרים את ההמנון האמריקאי מול הדגל המונף בכיתה.

אנחנו בעיצומה של מלחמת דגלים: מי מניף את הדגל שלו? היכן יונף הדגל? באוניברסיטה? ברחוב? על הרכב? בכל מקום מתנהל מאבק אלים, מי שולט בשטח.

לצפות בסרטון ברשת חברתית, שתי נערות יוצאות מהרכב שלהם בפקק, מזדרזות להוריד את דגל ישראל מחלון הרכב שלהן מתוך חשש כי בהמשך הדרך יש מפגינים ערבים. לא מדובר במקום נידח אלא במרכז ירושלים.

אנחנו, העם אשר צבע בדיו כחול חתיכת בד כדי ליצור דגל ישראל כדי לתלות אותו באילת לאחר שחרורה במלחמת העצמאות, מוצאים את עצמנו מסתירים את דגל ישראל, מפחדים להניף אותו בעיר הבירה. היכן התחיל השבר? היכן שכחנו את הגאווה שלנו? את הדגל?

נסעתי לכן סאקר לראות את הנוער של הציונות הדתית. אלפי נערים ונערות לובשים חולצות לבנות, מניפים אלפי דגלי ישראל, רוקדים, שרים וצועדים ברחובות ירושלים בדרכם לכותל. מחמם את הלב לראות נוער ערכי ושמח שר שירי שמחה והלל לירושלים שלנו.

עלתה בראשי המחשבה: היכן נמצא הנוער החילוני, הנוער של תל אביב? מדוע אין בצועדים גם נערים ונערות מרמת השרון? אפילו במצעד הדגלים ישנו פילוג בעם היהודי, כאילו הדגל והנפתו שייכים למגזר אחד. האם לא כדאי לצרף תלמידים מבתי ספר חילוניים לטובת חגיגות יום ירושלים ובכך לאחד את הנוער שלנו?

בשייח' ג’ראח מלחמה ברחובות – מי יניף את הדגל שלו על הבתים במזרח ירושלים? התקשורת מקצינה את האירועים ויוצרת דרמה.

לאן אנחנו הולכים מכאן? האם נגזר עלינו לחיות על החרב? האם להניף דגל – דבר שגרתי כל כך – הפך למלחמה נוראית בארץ ישראל? כיצד הפך מצעד דגלים לסמל של ריבונות או של הישג מדיני? האם זו אינה זכות בסיסית לצעוד ברחובות ירושלים עם דגל המדינה? השונאים שלנו מרשים לעצמם לאיים עלינו אם נניף את הדגל שלנו. מלחמת דגלים.

דגל מונף בהחלט מסמן טריטוריה, שטח בשליטה של קבוצה או עם מסוים. דגל מעיד על ריבונות ועל זהות של קבוצה. אפילו במגרשי הכדורגל הדגל של הקבוצה שלך קדוש בעיניך ושריפת דגל של הקבוצה השנייה בעיני הקיצונים נחשב הישג משמעותי.

במוסדות הממשלה באיראן, מניחים דגלי ישראל וארצות הברית על הרצפה בכניסה לבניין. כל עובד שמגיע מחויב לדרוך על הדגלים בעת כניסתו לעבודה. זו הדרך שלהם להראות ניצחון על המערב ולהביע שנאה לצד השני.

חשבתי מה מסמל עבור כל אחת ואחד מאתנו דגל ישראל? הספקתי כבר לשמוע את המשפט ״מה אתה עושה עניין? זו רק חתיכת בד. בשביל זה לצאת למאבק?״. עד לאן צריך להגיע על מנת להניף את הדגל שלנו בכל מקום שאנחנו מבקשים? האם גם כאן אנחנו נדרשים לפשרות?

בעיניי, דגל המדינה שלנו הוא סמל המהות שלנו. דגל ישראל הוא הסמל השלטוני המובהק ביותר. יש להניף את דגל ישראל בכל כיתה בבתי הספר, בכל מוסד ממשלתי ובכל רחוב – להניף בגאווה גדולה. דגל ישראל מסמן שאנחנו כאן ושזו ארצנו. מי שיוותר על הנפת הדגל, יידרש לוותר גם על שטחי ארץ ישראל.

דגל ישראל הוא סמן לאומי להיותנו עם אחד, חזק ומאוחד. זו אינה מלחמת דגלים – זו קביעת ריבונות על ארץ ישראל.