מלחמת השבטים

צילום אילוסטרציה: RIYa, Pixabay
צילום אילוסטרציה: RIYa, Pixabay
חזרנו לנקודת ההתחלה * בתום שבעים שנים אנחנו שוב שבטים ולא עם אחד

מאות שנים חלמנו על הקמת בית לעם היהודי. שנאה ואנטישמיות היו מנת חלקם של יהודים בכל התפוצות. אף מקום בעולם לא היה בטוח עבורנו. כל ניסיון להשתלב בחברה זרה לא הצליח. תמיד, בשעת משבר עולמי, היהודי היה אשם במצב ושילם את המחיר. חיי היהודים בגולה היו הפקר. בניתוח פשוט, ללא מדינה לעם היהודי ייתכן ולא היו נשארים יהודים בעולם.

ההורים שלנו באו לכאן, לארץ ישראל, מכל קצוות העולם. החלום: להקים מדינה, בית בטוח לעם היהודי. כך החל המסע המופלא של כולנו. הרצון היה ליצור יהודי ישראלי אחד, צבר אמתי, לוותר על כל העבר ההיסטורי והתרבותי של יהדות המזרח, יהדות אשכנז וכל מקום בעולם – מתוך רצון לאחד את כולנו לעם אחד. כך נראו השנים הראשונות שלנו כאן בארץ ישראל. הכוונה הייתה טובה, הביצוע קצת פחות.

עברו שבעים שנים והיום חזרנו לנקודת ההתחלה. חזרנו להיות אותם שבטים שהגיעו לכאן מכל העולם: השבט המזרחי, השבט האשכנזי, השבט החילוני, השבט החרדי, השבט המסורתי והצטרף שבט נוסף – שבט ערביי ארץ ישראל. שבטים בתוך שבטים: השבט הרוסי, השבט האתיופי, שבטים בעלי מעמד כלכלי, שבטים בעלי מעמד תרבותי, פסיפס של חלקים ועוד חלקים ועוד חלקים.

הסכנה שטומן בחובו קיום השבטים גדולה יותר היום מאשר בעת הקמת המדינה. ניתנה לנו הזדמנות אולי חד פעמית להקים מדינה לעם היהודי. כפי שזה נראה עכשיו, אנחנו עלולים לאבד את ההזדמנות הזו.

גל ההגירה של הדור הצעיר לעולם הגדול נובע בחלקו מאכזבה על המדינה שיצרנו כאן, הרצון לחיות במקום רגוע יותר ומקום מכבד – זאת במקום השיח המתלהם בין השבטים וחוסר הכבוד לאחר. כל אלה ועוד מעלים שאלות נוקבות: לאן אנחנו הולכים מכאן?

הצבר האמתי אינו קיים. הרעיון של ישראלי שכולנו דומים לו לא הצליח. פלורליזם תרבותי חברתי קיים כאן – כל אחד ואחת מחזק את המורשת שלו מבית הוריו.

חגים ומועדים בחיי קהילות מסוימות נשמרים בקנאות, אפילו נישואי תערובת בין השבטים אינם מתרבים. כל קהילה שומרת על צביונה.

התפתחות של חברה היא תהליך ברור וחלקו מבורך. יחד עם זאת, לאור האיומים שישנם כלפי העם היהודי בכל העולם וגם כאן בתוך ארץ ישראל, אין לנו את האפשרות לחיות כך, אוסף של שבטים כאשר המפלג יותר חזק מהמאחד.

הנטל הכלכלי והביטחוני אינו מתחלק באופן שווה בחברה שלנו. הפערים הכלכליים הולכים וגדלים. השליטה בעולם האקדמיה והמשפט שייכת לשבט מסוים. מספר משפחות מצומצם שולט על עולם הכלכלה. התקשורת צבועה בצבע אחד מוגדר. נשים וגברים אינם שווים. ההזדמנויות להצלחה נמצאות בתל אביב ולא בצפון או בדרום. ילד בנתיבות אינו שווה בהשקעה של המדינה לילד בצהלה. הקרע בחברה שלנו הוא האיום המרכזי והמשמעותי ביותר על הקיום שלנו – יותר מכל האיום האיראני.

תשאלו את חוג החברים שלכם: האם מדינת ישראל תזכה לחגוג 100 שנים להקמתה? שאלה שהייתה עבורנו פשוטה וברורה כל כך ועליה היינו מיד עונים "בטח, גם 200 שנים". היום יש לנו כבר ספקות לגבי שנת ה-100 להקמת הבית היהודי בארץ ישראל – לא בגלל כוחנו הצבאי, לא בגלל שלא ידענו להקים כלכלה חזקה, השכלה ומדע מהטובים בעולם, המצאות עולמיות. בכל התחומים האלה אנחנו מהמובילים בעולם. אך לדאבוני, בנושא החברתי והתרבותי שלנו ובמטרות המשותפות שלנו אנחנו בכיוון רע ומסוכן לכולנו.

מלחמת השבטים בתוכנו רעה, מסוכנת ומפחידה אותי.