ממשלת בנט: תחילת הסוף?

האם החגיגה עומדת להסתיים? הממשלה ביום השבעתה (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
הממשלה צלחה את הצבעות אי האמון השבוע * ועדיין, נראה שלא נותר לה עוד זמן רב לכהן

השבוע חזרו חברי הכנסת אל בית המחוקקים. הקואליציה נראתה מדדה על קביים, נכה, כאשר נכנסו חבריה אל אולם המליאה.

על דוכן יו"ר הכנסת הונחו הצעות אי אמון (של האופוזיציה) בממשלה. את המבחן הזה אומנם צלחה הקואליציה, אולם 'הצלחה' זו הושגה אך ורק בזכות הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה. היה זה בבחינת "עוד ניצחון כזה ואבדנו" על פי אמרתו האלמותית של פירוס מלך מקדוניה. שתי הצעות כאלה הוגשו (על ידי הליכוד, ש"ס ויהדות התורה), והן נדחו. לפיד מיהר להצהיר בזחיחות, כדרכו בקודש: "התחלנו בניצחון…". "התחלנו ברגל ימין", כתב נפתלי בנט, אחיו ותאומו הפוליטי, בהודעה שהוציא בעקבות ההצבעה.

בשולי הצבעה מאלפת זו ניכר מיד הסדק הגדול שנפער בקונסטרוקציה המורכבת שהקימו לפיד ובנט. רבים טענו, כבר בעת הקמתה, כי קואליציה זו הוקמה בחטא והיא בניגוד לחוקי הטבע, בהיותה מושתתת על רצונם הטוב של הנבחרים ברשימת רע"מ בראשותו של מנסור עבאס. השבוע הוכחה טענה זו בפועל.

עידית סילמן, מי שהייתה 'גיבורת' השבועות האחרונים לאחר פרישתה מהקואליציה בטריקת דלתות, לא הופיעה להצבעה. האם יש בכך משום רמז לבאות ומשום הודעה כי תמיכתה באופוזיציה איננה מובטחת ואיננה אוטומטית? ימים יגידו.

בהצבעה על ההצעה הראשונה תמכו 52 ח"כים ו–61 התנגדו. בהצעה השנייה תמכו 52 ח"כים ו–56 התנגדו (חברי המשותפת לא נכחו במליאה). 

בהצבעות שהתקיימו לאחר מכן כבר הוכיחו חברי הכנסת כי ניתן  להתאחד סביב הצעות ראויות. הדבר קרה כאשר הגישה האופוזיציה הצעת חוק לפיצוי נפגעי מגפת האומיקרון. ההצעה עברה בקריאה ראשונה ללא מתנגדים ועתה היא תופנה לוועדות הכנסת ולקריאה שניה ושלישית. אולם כמסקנה ובראייה כוללת, הייתה זו בבחינת 'שירת הברבור' (ברבור? ברווז צולע… ) של הקואליציה הנוכחית.

התשעה במאי: מצעד הניצחון בכיכר האדומה

ביום שני האחרון חגגה רוסיה את יומה הגדול במצעד ענק שבו השתתפו אלפי חיילים מזרועות הצבא השונים במלאת 77 שנים לניצחון ההיסטורי של הצבא האדום יחד עם בנות בריתה דאז. הם צעדו, כבעבר, למרגלות הקרמלין בכיכר האדומה שבמוסקבה.

הניצחון של הרוסים (הסובייטים דאז) על גרמניה הנאצית, היה מן הגדולים והמפוארים בהיסטוריה האנושית. זו המסקנה היחידה והאפשרית מכל זווית שבה נבחן את מאבק דמים הזה שנמשך חמש שנים, השתתפו בו עשרות מיליוני אנשים, ובפועל, כ-20 מיליון לוחמים נטו ('מגפיים על הקרקע').

האירוניה משטה בנו לא פעם. העובדה כי שתי התקפות ענק, האחת של האמריקאים-בריטים-קנדים בחופי נורמנדי בשישה ביוני 1944; והשנייה של הסובייטים – מבצע 'בגרטיון' ב-22 ליוני 1944 בחזית המזרחית, הבהירה לגרמנים ולבעלי בריתם כי חלומם של השטן הנאצי ונתיניו על הרייך בן אלף השנים ועל עולם 'נקי' מיהודים הגיע לקיצו. במזרח נחת המבצע על הגרמנים בהפתעה מוחלטת. בתחילה דומה היה כי הסובייטים יסתפקו בשחרור בלארוס, אולם הצלחת המבצע הענק שכנעה את סטלין ואת ראשי צבאו כי יש להמשיך את המסע למרות הקשיים העצומים, במיוחד בתחום הלוגיסטי, שנוצרו במהלכו.

למעשה הסובייטים שוב לא נעצרו, אלא במפגש ההיסטורי הדרמטי בברלין בתחילת מאי 1945, כאשר נועדו כל הצדדים הלוחמים לחתימה על חוזה הכניעה של גרמניה. יש לזכור ולא לשכוח את העובדה כי בצבא האדום שירתו כחצי מיליון חיילים יהודים. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אף הביע את הערכתו לפועלם כאשר הגיע באפריל 2005 לטכס חנוכת המצבה לזכר הנופלים בנתניה. 

פוטין הרבה לבקר בישראל, בהשוואה כמובן למנהיגים אחרים. הוא חזר וביקר כאן עוד פעמיים, בשני אירועים נפרדים הקשורים לציון זכר השואה. בכל אחד מהביקורים הללו הגיע פוטין ל'יד ושם', הקפיד להיוועד עם מנהיגי המדינה והביע את הערכתו ואת ידידותו לישראל ולמנהיגיה.

טוב עשה ראש הממשלה נפתלי בנט, שהקפיד לשלב בדבריו, בימים העמוסים של יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, גם דברי ברכה לנשיא הרוסי ביום החג של עמו, יום הניצחון על גרמניה הנאצית.