מסע אל ארץ ישראל העמלה והיפה

כותב המאמר עם הזמר מיכה ביטון (צילום: חיים בן שמעון)
כותב המאמר עם הזמר מיכה ביטון (צילום: חיים בן שמעון)
זה נועד להיות מפגש רעים להתרועע ותו-לא * שלושים גימלאים מעולם התרבות שבקשו לנסוע, להשיח, לסעוד ובעיקר למצוא חברותא נעימה להנעים את יומם

נסענו דרומה, והדרך ירט לנגדנו, ומבלי משים באנו אל ארץ ישראל העמלה, אל ארץ ישראל היפה, ומכל תפארתה – הקסימני יופיה הענו. פגשנו אנשים שלא הכרתים עד כה, ולא ידעתי על מפעלות חייהם הגדולים והמרתקים, ויופי מעשיהם העלומים, אשר נעשו בצינעה ובענווה – הקסימוני.

תחילה באנו אל ביתה של כרמלה מיכאלי בנתיב העשרה, בית מידות מרווח וקסום. על השולחנות בחצר הבית היו מונחים מיני מאכל ומשקה שובי עין ולב וערבים לחיך. אהבתי את שראו עיני, אך יותר מכל תפארת הקסימני יופי המעשה הענו של כרמלה אשר לא סופר, אך נלחש על אוזני. ספרו על אחותה שהלכה לעולמה והותירה אחריה שלושה בנים יתומים שאותם אימצה כמו הייתה אמם יולדתם, אותם גידלה ביחד עם שלוש בנותיה. אמרו לי: אתה רואה את הצעיר התמיר שמסביר לנו ומעת לעת הוא פונה אל כרמלה ואומר "אמא", זה אחד מן השלושה.

ועוד ספרו לי שהיא ממגורשי סיני שבנתה את עולמה מחדש – ונפלאו מעשיה בעיני.

משם הלכנו ובאנו אל ה"אוהל של מיכה". את פנינו קיבל איש צעיר שישב על כסא מורם ובידו גיטרה. אמרתי אל לבי: הנה עוד צעיר שהארץ מלאה כמותו.

אמר: אני מיכה, אני בנו של אבי אשר בהיותו בן עשרים וארבע שנים נשא לאישה את אמי בהיותה בת שתיים עשרה. אמר זאת ושר וניגן בגיטרה שבידו.

אחר ספר על הוריו שהגיעו לארץ ובקשו להגיע ולהתיישב בירושלים הקדושה. אמרו להם כך יהא, והם עלו למשאית שמחים וטובי לבב. משהגיעה המשאית בחצות הליל אל המדבר הם נתבקשו לרדת מהמשאית אך הם סירבו. המלווה איש הסוכנות אמר: זו חניית לילה בלבד ומחר נמשיך אל ירושלים. הם נתרצו וירדו. בלילה ההוא נוסדה וקמה העיר שדרות. אמר את זאת ושר וניגן בגיטרה שבידו.

בגיל ארבעים ושתיים הלך אביו לעולמו, והאם נותרה בגפה לפרנס ולגדל את עולליה.

לימים נשלח מיכה למעון אומנה בביתה של הסופרת גלילה רון פדר ואישה אבי פדר. בביתם של גלילה ואבי הוא מצא קירות עמוסי ספרים, שונים בתכלית מקירות ביתו שבשדרות אשר היו מעוטרים בתמונות של בבות וקדושים למיניהם. אמר את זאת ושר וניגן בגיטרה שבידו.

והפליג מיכה אל ימי ילדותו שהיו קשים מנשוא. סיפר על רעיו בכתה בירושלים אשר בזו לו, ולעגו לו על היותו מרוקני, ועל מבטאו הכבד, ועל שירתו הנלעגת בעיניהם. אמר זאת ושר וניגן בגיטרה שבידו.

ואחר סיפר בעיניים שופעות אור ובאהבה ללא תכלה על אבי פדר האיש האציל הזה שהרעיף עליו אהבה, חן וחסד. שמעתיו ולבי רחב בקרבי כי אבי הוא שכן במבשרת ציון, שגם בה הוא מחולל נפלאות למען הקהילה.

ופעם אחת היכה מיכה בכעסו את אלה שהציקו לו והמנהלת נזפה בו ואמרה: מכות זה דבר רע ומכאיב, ומיכה השיב לה: אבל המלים מכאיבות יותר. אמר ושר וניגן בגיטרה שבידו.

וכך ארכה השעה עמו ומכל תפארת הקסים אותי היופי הענו שקרן מפניו הטובות.

ולא רק את האנשים הללו שבנו את עצמם בכוחות עצמם, וצמחו לתפארה ראינו ביום הזה, אלא גם את האנשים שלחמו ובנו את הארץ. פגשנו את אנשי יד מרדכי שהיו חומת מגן במלחמת השחרור ואת אנשי נתיב העשרה, ואלה גם אלה העלו בדעתי מלים משירו של ביאליק שראוי להטותם קמעה לטובת האנשים שראינו "אם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו שאבו אחיך… עוז כזה, תעצומות נפש… אל יד מרדכי סור ואל נתיב העשרה שם תמצא את הקסם הענו, את מגיני הארץ ואת בוניה".

ובשובי הביתה נדמיתי בעיני כשאול, שהלכתי לתור אחר חברותא פזיזה ונעימה ומצאתי את ארץ ישראל היפה והטובה. לכו לראותה כי טובה הארץ מאד מאד.