מסע מצה ומרור בארץ נוכריה

צילום: באדיבות כותב המאמר
צילום: באדיבות כותב המאמר
כל ימי החג הדהדה בראשי השאלה מה לי פה ומי לי פה - חילוני גמור בין חסידים יראי אלהים? * זכרתי את שאמר ר' נחמן מברסלב: "עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים"

משתמו ימות הגשמים ירקות עלתה מן האדמה הרווה להצהיל פני אדם. הדשאים איוושו שירה לבוא האביב, ובני האדם אמרו הלל לבוראם. בני אברהם, יצחק ויעקב החלו מתקינים עצמם לקראת חג הפסח הממשמש ובא. משהגיע קבלוהו הכל במאור פנים, ואף רעיי ואני באנו עדיו בחדווה, עוטים מחלצות חג, ולבושים במלבושים נאים, כדוגמת אלה שבהם מתהדרים החתן והכלה בלכתם אל חופתם.

בחג פסח דהשתא ישבנו בהמון עם, בארץ קולכיס הרחוקה, הלוא היא גיאורגיה אשר אליה הגיעו יאסון וגבוריו ובידיהם גיזת הזהב, ואנו באנו אליה ובידינו הגדות פסח ומצות לערוך בה את סדר ליל פסח, להגיד שיר ושבחה למקום יתברך, לקרוא את ההגדה כהלכתה, ולספר ביציאת מצרים כל הלילה – כמעשיהם של רבי אליעזר ורעיו, שהיו מסובין בבני ברק כל אותו הלילה, והיו מספרים ביציאת מצרים, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

אך הנה הקדמתי אחרונות לראשונות, והן ראוי לו לאדם שלא יקדים את סוף המעשה לראשיתו, אלא יספרו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ומעשה שאני מבקש לספרו כך היה:

בראשונה שאלני רעי הטוב צבי גיל: האם תבקש לילך עמי לארץ רחוקה, להרחיק עצמנו מן הטרחה ומן היגיעה שבהכנות לחג, ושם נעשה את חג החרות בחרות מלאה ובשמחת לבב? עניתי ואמרתי לו: הן.

נצטהלו פניו, ופני גאולה רעייתו, ופניה של רעייתי שרה שמזה יותר מיובל שנים היא טורחת ומתייגעת בנקיונות ובהכנת מעדנות לחג עבור בני משפחתנו העניפה, והנה בא רענו זה ופוטרה באחת.

ארזנו את מיטב מלבושינו ושמנו פעמינו לבית הנתיבות. משהגענו שמה נדמיתי עלי כמי שיוצא ממצרים בהמון עם, שכן כל עם ישראל היה שם: אשכנזים וספרדים, חובשי שטריימלים וכיפות סרוגות שמידותיהן כגודל מעות קטנות, צעירים וגברים גלויי ראש לבושים ג'ינסים, נשים גנדרניות ונשים חסודות שפאות נכריות הדורות מעטרות את ראשיהן, נערות צנועות שטרם הגיעו לפרקן והרבה הרבה ילדים קטנים תינוקות וטף, מי ברגל, מי בעגלת תינוקות ומי על זרועות אמו.

הכל עמדו באולם הנוסעים דחוקים, מיוזעים ומצווחים זה על זה, דוחקים את צרורותיהם זה כנגד זה להקדים תורם, והייתה שם דיילת כבדת בשר שצרחה בקולה הרם למען ישמעוה כולם ואמרה: "לא אקבל איש מכם עד שישוב הסדר על כנו", והסדר לא שב על כנו, והייתה בוקה, מבוקה ומבולקה בכל, ומהומת אלהים.

אחרי שש שעות תמימות של דוחק ופנים מיוזעות שחן וחמדה סרו מהן זכינו לבוא אל בטן המטוס, ונדמה היה שהנה באה הגאולה ואנו נמריא עוד רגע קט, אך גם רגע קט זה נמשך כשעתיים בעודנו אזוקים, עד בוא אחרון המאחרים. משבא זה פשט הנשר את כנפיו והמריא אל על ורוחי שבה למנוחתה.

המלון אליו הגענו בטיבליסי בירת גיאורגיה היה מפואר ורחב ידיים. קירותיו מעוטרים ביצירות אומנות שובות עין ולב, וחלליו גבוהי קומה ורחבים עד שמרחיבים דעתו של אדם. שמחנו בו עד שעת הסדר, ומשבאה שעת הסדר באונו מפח נפש ועצבון לבב שהעצימו ורחבו עד שהדחיקו מלב את שמחת החג ואת הדר המקום.

עמדו נשים וגברים באולם המהודר, לבושים הוד והדר והתנצחו ביניהם על קטנות וגדולות. עמדו אורחי המלון מכל החסידויות והחצרות וטענו כנגד המארגן שלא עמד בהבטחותיו, ולא סיפק להם את צרכי החג כנדרש.

עמדו המשפחות זו כנגד זו לתבוע להם שולחן זה ושולחן אחר, והייתה במקום בוקה מבוקה ומבולקה, ומהומת אלהים.

ממקום מושבנו שבקרן זווית, התבוננתי בניצים הלבושים בגדי חג נאים – כשהם מריבין ביניהם על קטנות וקטנות יותר, בפנים לוהבות ועיניים רושפות רוגז כתגרנים בשוק. בשעה זו בקשתי להניח פרוזמא על עיניי להתעלם מן המראות, למנוע מעצמי מלראות את אחיי בחולשתם שאינה יאה להם, ואינה יאה לחג – אך לא נסתייע הדבר בידי ונכלמתי בשלהם.

משהחל הסדר הסבו החוגגים ליד השולחנות נבדלים אלה מאלה. כל משפחה לעצמה, כל חמולה לעצמה, כל חסידות לעצמה וכל חבורת רעים לעצמה, והכל פצחו בקידוש.

משהחלו לקרוא בהגדה הגביהו החוגגים את קולם מקול זולתם, אלה בהאי האי האי, אלה בוואי וואי וואי, ואלה בדי די די, והייתה באולם בלילת מלים רושפת קדושה, שבתוכה השתרגה גם תפילתנו שהייתה נמוכה, שקטה ומבוישת משהו כאיוושת הרוח באילנות, למול סער תפילותיהם של האחרים. ויודעני כי שלהם ושלנו נתאגדו יחדיו בדרך למרומים, ובעוצם אמונתם וכוונותיהם פרצו את שערי השמים שהיו אטומים עד לעת הזאת.

משתמה קריאת ההגדה חשתי בראשי – ואיני יודע אם מחמת קולם של האנשים ואם מחמת השיכר שלגמתי – ויצאתי לחוצות לנשום אוויר פסגות מחייה.

משעברו רגעים ולא עמם כאבי ירדתי אז אל האגם הנושק למלוננו. רצי המים וזהרורי אור הלבנה ששיחקו עמם בצהלה ילדית הערו בי את שלוותם ורגע אז ראשי ונפשי שבה למנוחתה.

במרוצת ימי חול המועד נרגעו הרוחות. נתיישבה דעת האנשים, ונתקרבו החוגגים אלה אל אלה בעיניים טובות ובלב שמח. ראיתי את הניצים מאתמולים יושבים בחברותא, משוחחים בניחותא ומצחקקים, כמו הייתה רוח אחרת שהביאה בהם מרגוע ונועם בלבבות, והעקוב היה למישור. משרבתה השמחה החלו משוררים הן בלבבם והן בפיהם: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

וראיתי הרבה חמלה ואהבה וחן וחסד שורים בין החוגגים, שחן החג על יושביו. נתנה אישה לרעותה עגלת תינוק להסיע בה את ילדה, אחרת נתנה מזון ממזון ילדיה למי שחסרה אותו. והיה שם אברך שנתן בגדי חג לאחר שמשאו נשלח בטעות לאבו-דאבי והוא נותר בחוסר כל, והלכה גאולה רעייתו של רענו צבי והושיבה על ברכיה את מיכאל בן הארבע להאכילו ובכך לסייע ביד אמו שהייתה מטופלת בשלושה דרדקים אחרים. ומי שראה את אלה ורב מאלה אמר בלבו ברכה בזו הלשון: "ברוך אתה ה' שזיכיתני להימנות על עמך ישראל".

במוצאי יום השבת פגע בי פלא נס: הגיאורגים התקינו מימונה בנוסח יהודי מרוקו למען אחינו חסידי אשכנז, וברקע השמיעו שירים כורדיים שהצהילו את פני רעייתי ופני שהרי כורדים אנו.

ועתה אודה, כל ימי החג הדהדה בראשי השאלה מה לי פה ומי לי פה – חילוני גמור בין חסידים יראי אלהים? בשובנו ארצה, ביושבי במטוס קרוב יותר לכסא כבודו הבזיק לפתע בראשי המענה שאין בלתו. זכרתי את שאמר ר' נחמן מברסלב: "עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה… שני אנשים שהם שני הפכים ממש… אדרבה, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים".

משעלתה זו על דעתי בשובי לארץ חמדת אבות – באוני שמחה ומרגוע.