'מעל ומעבר'

צילום: רועי דהרי
צילום: רועי דהרי
על מגפיים כאובייקט מעבר * תערוכה שלישית בטרילוגיית תערוכות הנעליים בחולון

העונה הישראלית לעיצוב בחולון יוצאת עם תערוכת הסתיו המרכזית שלה: 'מעל ומעבר – מגפיים כאובייקט מעבר', שתתקיים בגלריית החווה ותוצג עד ה-15.1.2022. אוצרות התערוכה: פזית קידר וימית ניומן.

זו תערוכה שלישית בטרילוגיית הנעליים אותה יזם רפי וזאנה, עוזר מנכ"ל עיריית חולון לתרבות ואמנות, כאשר הקודמות היו: 'סניקרס – נעליים שהפכו לתרבות' שאצר ניסן שור בשנת 2015 ו'סינדרום סינדרלה – סטילטו' שאצרה יערה קידר בשנת 2016.

המגפיים, אובייקט אופנתי נחשק, הם 'צלחת פטרי' דרכה בחרו האוצרות לעקוב אחרי תהליכים חומריים, וירטואליים וקונספטואליים בשדה העיצוב והתרבות. לדבריהן, "אנו חיים היום בתקופה מורכבת ובמציאות שבירה. מציאות לא צפויה, עידן בו לכאורה אין גבול ליכולות הטכנולוגיות. המציאות הפיזית הופכת אט אט לווירטואלית ומעל הכול מרחף ענן של מגיפה. התערוכה היא חלון הראווה של הנקודה הזו בזמן. בשנה האחרונה, בצל הקורונה, יצאנו למסע בעקבות המגפיים. המגפיים הן אובייקט לא תמים. לכאורה מדובר בחומר, אך בפועל הן סמל, סימן ומחווה. הן מפרשות את ההווה עם מטעני העבר. הן אמצעי המשמש להגדרה ולנקיטת עמדה".  

אוצרות התערוכה בחרו להציג את המגפיים משתי זוויות: מצד אחד כפריט קונקרטי, בעל תפקיד פונקציונאלי העשוי מחומר; ומצד שני כאובייקט המהדהד לעולמות נוספים ובעל משמעויות מרובדות היסטוריות, חברתיות, תרבותיות ומיניות.

במשך אלפי שנים  סימלו המגפיים  מקור של עוצמה וכוח. גברים נעלו מגפיים וכבשו עימם את העולם. הנשים נותרו בבית נעולות נעליים רכות המתאימות לכיבוש חדר השינה. מגפיים פונקציונליות לנשים היו עלולות לפגום בסדר החברתי.

במאה ה-19 החלו נשות אצולה לנעול מגפיים שמטרתן הייתה לכסות את העור החשוף ולמנוע פיתוי. האפקט היה הפוך לגמרי. המגפיים הדגישו את מבנה הרגל והפכו לאובייקט אירוטי. בד בבד, התפתח שוק מחתרתי של פורנוגרפיה ומגפיים בלונדון והמגפיים הפכו לסמל המרמז על אברי גוף נשיים מוצנעים.

במאה ה-20, הפכו המגפיים מפריט פונקציונאלי לפריט אופנה. ב-1960, עם כניסת המיני, כאשר רגל האישה נחשפה כפי שלא נראתה מעולם, הפכו המגפיים מאביזר משלים למגדיר אופנתי וסימלו את החופש הנשי החדש והשחרור מלבוש נשי מסורתי.

התערוכה תתייחס למגפיים בהיבטים שונים:

מגפיים בעלות ערך היסטורי בזווית ישראלית וזווית בינלאומית.

מגפיים  פנטסטיות ובתוכן כאלה שכלל לא ניתן ללבוש והן רק פסל של מגף – דימויים המשמרים שרידים פרקטיים ומתכתבים עם ארט דיזיין.

קראפט ומקורות השראה לעיצוב עכשווי.

תהליכי עבודה, סנדלרות מסורתית ופריסה מרגשת של מטמורפוזה של עור למגף.

נגיעות בעולם הדיגיטאלי-וירטואלי, עבודות וידאו ארט ואובייקטים בהם נעשה שימוש בכלים של טכנולוגיה ועתידנות. 

אובייקטים וירטואליים המיועדים לשימוש במדיות חברתיות ובמציאות וירטואלית ורבודה.

את התערוכה פותח בית האופנה 'פלסיבו', בית אופנה דיגיטלי שלוקח אופנה לשלב הבא. מדובר בבית אופנה המוביל בכל הנוגע לחדשנות אופנה וטכנולוגיה, תוך שהוא מאתגר את האופנה המסורתית ומעצב פריטים אייקוניים לשימוש וירטואלי בעולמות ה-NFT. המגפיים שעוצבו במיוחד לתערוכה יהיו לשימוש דיגיטלי בלבד והם הצצה ראשונה לתצוגת האופנה של Placebo Digital Fashion House, שתפתח את שבוע האופנה בלוס אנג'לס בנובמבר הקרוב.

על העבודות המוצגות ויוצריהן

אלכסנדרה רודשטיין, 'מרחבים לבישים': עיצוב המגפיים יוצר גבולות חדשים סביב גוף האישה תוך שהם משמשים כגורם מפריד. הצורך ביצירת הפרדה הוא ריאקציה למציאות פיזית חדשה בעידן של מגיפה וכן התמוססות הגבולות במציאות של מדיה חברתית המאפשרת חשיפה עד לפרטים האינטימיים ביותר.

ג'ו קופ: אומנית ומעצבת בריטית המציגה בכל העולם, עוסקת בבחינת מודלים של אופנה וגוף. קופ יצרה שלוש עבודות לתערוכה הבוחנות את הצד האנושי של האופנה.  "Full Circle Boot", "The  Opposite of Addiction", "Walking Boots" . קופ יוצרת דיון ויזואלי ודיגיטלי בגבולות פיסיים מול אבסטרקטיים, בין אובייקט קונקרטי לפונקציה שהוא ממלא ולמהות של הפונקציה, מגף, צעד, התקדמות. היא בוחנת את המעבר בין הדחייה לתשוקה בהיבט של נשיות והכל באדום לוהט.

אורית פרייליך, מיצב וידיאו: בעבודתה היא מקרינה וידאו CT של בובת דיגום משומשת, אותה היא מאריכה באמצעות מגפיו האייקוניות של המעצב מרג'יאלה. יחד, הופכים המגפיים והגוף לאובייקט פעיל בשדה האופנה. המגפיים המחלקים את כף הרגל לשניים מאזכרים את ה'אל פאן' ונותנים לנועל נראות מיתית: הכלאה של אדם וחיה, של האמתי והעל זמני, מציאות ודמיון.

עומרי גורן, 'מגפיים לבעלות מקצוע': שלושה סרטוני גיפ אנימטיביים מתוך סדרת הנעליים לבעלות מקצוע שיצר במסגרת לימודי התואר הראשון ב'בצלאל'. עומרי בחר ביצאניות כבעלות מקצוע ויצר עבורן שלושה זוגות מגפיים הקוראים תיגר על הפטיש שמסמלות המגפיים. העבודות משלבות הומור, הגחכה, יעילות ורצינות בעת ובעונה אחת. שלושת הסרטונים מהווים מעין 'סרטוני הדרכה' לשימוש במגפיים, אותם יצר גורן לקראת התערוכה.

עירית אביר, 'ברוך ימין, ברוך שמאל': העבודה מבקשת להנציח את ההוויה התרבותית המגולמת בזהות ישראלית למשך תקופה ארוכה, שכנראה עברה כבר. העבודה עושה שימוש במושג 'המגפיים של ברוך' כקונוטציה תרבותית מובנת מאליה ולכן גם פריט תרבותי-מוזיאלי.

אביה צרפתי, 'אאוטפיט': רגל תותבת עבור אישה. פרוטזה לנשים קטועות רגל המתמקדת באישה ובצרכיה הייחודיים. לצד היותה אמצעי רפואי, הפרוטזה מתפקדת גם כאביזר אופנה ומאפשרת למשתמשת להביע ולהמציא את עצמה מחדש בעזרת מגוון 'עטיפות' גמישות הנמתחות על גוף הפרוטזה.

דבורה קיווי, 'מסכות': סדרת ערדליים המעוצבות כמסכה ומטרתן להגן בפני כל פגיעה. לערדליים היסטוריה ארוכה של הגנת הנעליים העדינות מפני הלכלוך, הלחות והקור הקיימים בחוץ. דרך תפיסה זו, מהללת האומנית את השינוי שאנו רואים בנשים המגיבות כאשר נעשה להן עוול. עבודה זו מכבדת העצמת נשים באמצעות האמנות היפה והאקספרסיבית של המסכות האפריקאיות.

טלי פנחס, BOOTArmony: עבודה המבטאת את ההרמוניה בין התחושה המנחמת של חיבוק הדוק לבין לחץ של כאב טוב. נקודת החיבור בין השניים היא המנחה את הקווים לאורך כל המגף. במגף יש שילוב בין נקודות רפלקסולוגיה בכף הרגל, נקודות דיקור לאורך החלק הקדמי והאחורי של מרידיאני האנרגיה, הרגל ושיאצו. שימוש במשקל הגוף מיישם את הלחץ.

'הכול דבש', סטודיו לתלבושות דני בר-שי: זוג מגפי טרנס עם עקב פטיש עצום המאתגר את היציבה ואת הגדרת הנשיות. הנעליים נקנו בברצלונה ביוני 1999 והפכו לפריט אספני של הסטודיו.

קוסטה מגרקיס: פסלים בסגנון ה'סטימ פאנק'. עבודתו נעה באזור האפור שבין האמת והשקר. שילוב גרוטסקי של דמיון השואב מסמלים מודרניים ואייקונים מיתולוגיים, מין, דת ומדע.

'גלגליות': גלגליות היסטוריות משנות ה–80 באדיבות 'ארכיון רוז', 'שנקר'.

דנה שמסי, 'רולסי': גלגיליות להתניידות בני אדם במרחב האורבני, כלי תחבורה חדשני ולביש המותאם באופן מקסימלי לגוף האדם ולתנאי הדרך. המוצר עונה על צורך מרכזי בחיים עירוניים ודינמיים: חיסכון בזמן, באנרגיה ובמשאבים.

רעיה גוב, 'זמן': גלגיליות מעוטרות במוטיבים וסמלים של זמן, מהאגדות. געגוע למה שהיה.

איה פלדמן, Hybrid: בהשראת המבנה והתנועה של בעלי כנף, יצרה מגפונים המתאימים לכף הרגל האנושית אך מהדהדים מתוך עולם מדומיין. באמצעות נקודות ממשק בודדות עם הקרקע, יוצרים המגפונים תחושה של ריחוף וחוסר משקל, כאילו התקיימנו בחלל.

גלריית החווה, רח' הנחושת 1 פינת רח' המלאכה, א.ת חולון.

שעות פתיחה: רביעי-חמישי 17:00–20:00, שישי-שבת 10:00–14:00.

הכניסה לגלריה ללא תשלום.