מערכת המשפט ומגבלות הכוח

הקרב התורן: הורדת ידיים עם צה"ל. בית המשפט העליון (צילום: דוברות בתי המשפט)
מדוע אנו נוכחים לדעת שוב ושוב כי שופטי בית המשפט העליון סבורים שאין ואסור שיהיו מגבלות לכוחם האבסולוטי וכי הצדק תמיד מצוי לצדם? * וגם: על הערים המעורבות, התהליך המדיני, התוכניות העתידיות לרמת הגולן וההסדר האחרון עם אריה דרעי

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות וכנראה גם חבריה, סבורים שאין לשים מגבלות לכוחם האבסולוטי. אלא שבא עכשיו הרמטכ"ל ואמר "עד כאן". אחריות פיקודית לא מתחלקת. את האחריות הפיקודית הפקידה הממשלה בידי המפקדים של צה"ל בלבד. אנחנו שולחים את החיילים לקרב, לא בית המשפט, ולכן היא איננה ניתנת לחלוקה. מדוע אנו נמצאים בתחושה שבה מתברר שוב ושוב כי המערכת המשפטית, יותר מכפי שעליה לשמור על קיום החוק, על קיום זכויות הפרט והשוויון המשפטי בין אדם לרעהו, ששה אלי קרב? מדוע אנו מתבשרים חדשות לבקרים על התלהמות משפטית חדשה ועל ששון לעוד מאבק? מדוע אנו נוכחים לדעת שוב ושוב כי אותם חברים בגוף הנשגב כבית המשפט העליון סבורים שאין ואסור שיהיו מגבלות לכוחם האבסולוטי וכי הצדק – גם בפסיקותיהם, הקיצוניות לפעמים – תמיד מצוי לצדם?

בשורש המאבק החדש מצוי עכשיו צה"ל. שוב עלה ובא אותו סגנון של הורדת ידיים והפעם עם הרמטכ"ל. אלא שרב אלוף אביב כוכבי בא ולמעשה אמר למערכת המשפטית כי העיקרון שעומד לפניו הוא שהאחריות הפיקודית איננה ניתנת לחלוקה. את האחריות הפיקודית הפקידה הממשלה בידי הרמטכ"ל ובידי מפקדי צה"ל בלבד. אנחנו השולחים את החיילים לקרב ולא בית המשפט.

ראשית הסיפור בלחץ שהפעילו חוקרי מצ"ח על חייל בשם נ' על מנת שיפליל את חבריו שהסתבכו לכאורה בעבירות סמים. החייל הסכים ואחר כך חזר בו. החוקרים הפעילו לחץ כבד על נ' והוא החליט, כך מסתבר, שאיננו יכול להמשיך ולפגוע בחבריו ליחידה ושם קץ לחייו. הרמטכ"ל כוכבי הדיח את שני החוקרים. גם מפקדם, ג', שוחרר מצה"ל. אלא שג' עתר לבית המשפט המחוזי ('הבג"צ הקטן') וזה פסק כי פיטוריו מבוטלים.

הרי לכם עוד פעם מקרה שמציג דפוס התנהגות מוזר, בלשון המעטה, כאשר המערכת המשפטית מוכיחה כי איננה מבינה את מגבלות כוחה. שוב ושוב חוזרת זו ושוגה בתפיסתה את חלוקת התפקידים העקרונית, כאילו פועלת היא בחלל ריק ולא במסגרת של ממשל מתוקן ודמוקרטי (אני מבקש לסייג את דבריי ולציין כי אין באמור לעיל משום הטלת דופי בכוונות הטובות, מ.ל.) ומסרבת להבין את גבולות הזירה – גם הרעיונית – בכל מה שקשור לצורך בריסון ובאיפוק.

ייתכן ששורש הבעיה טמון בסירוב המערכות המשפטיות לשאת גם באחריות לתוצאות משפטיהן. אחריות זו אמורה להיות חלק הכרחי ממכלול שיקול דעתם. כך יוצא היום שבית המשפט העליון אחראי להבערת דליקות ולא לכיבויין. במקום לסרב לאמץ את החלטת המחוזי ולהימנע מדיון מיותר, מחליטים כבודם דווקא כן לדון ולהחליט. כך צומחת הרשימה המפוארת של החלטות שאין תפארתם עליהן ותוצאותיהן הקשות: דרום תל אביב, האסון במירון ועכשיו צה"ל, רשימה מפוארת של כישלונות מהדהדים שעכשיו נבלמה בזכות הרמטכ"ל.

זה המקום להזכיר, כי האמון במערכת המשפט ירד מ-80 אחוז לפני שנות דור לשבעה אחוזים בימים אלה, פחות מעשירית מאז הימים הטובים ההם. במילים אחרות, אותו אמון במערכת שחשוב כל כך לעצם תהליך השפיטה, מצוי במדרון תלול של התרסקות קשה.

על העוסקים בשיפוט לרדת מהאולימפוס ולהקדיש תשומת לב לשבר הגדול הזה שנוצר בעת כהונתם ולא לדברים שנאמרו בשעת כעס בכנסת. גם אם לא היה בהם צורך. ובעיקר, התפקיד החשוב המוטל עכשיו על נשיאת העליון הוא לשקם את המערכת שסובלת מדימום כה קשה של אובדן האמון הציבורי ולא לעסוק בנזיפות בחברי כנסת ובראשי ערים (דודי אמסלם ויאיר רביבו) שמשמיעים ביקורת על פסקי הדין שמקלים באופן מוגזם על עבריינים שפגעו בציבור כפי שקרה בפרעות שנערכו בלוד במאי האחרון.

עת הדרישות הגיעה

מהתקשורת התבשרנו על תוכנית חדשה מבית היוצר של מנסור עבאס וגורמים במפלגתו. הם תובעים עכשיו כי יתאפשר להם לשים יד על אלפי דירות עזובות שמצויות ושמוגדרות כרכוש נטוש מקדמת דנא (רובן מ–1948). הן ננטשו על ידי המחזיקים בהן (בדרך כלל ערבים מוסלמים) ומצויות במיוחד בערים מעורבות כדוגמת לוד, רמלה, יפו, עכו ועוד. הסיכוי שהממשלה תסרב להיענות לבקשה זו נראה לי קלוש מאוד. הכיסא הרי חשוב מכל. הדירות האמורות יימסרו למפלגתו של מנסור עבאס ויחולקו על ידו (נחשו למי…).

צריך להזהיר מפני היענות לבקשה מוזרה זו, שכן קבלתה תנחית מכת מוות על הערים המעורבות ובמיוחד על הציבור היהודי בערים אלה. היא תטה סופית את יחסי הכוחות ואת המאזן הדמוגרפי הרעוע עוד יותר מכפי שהוא כיום. המאורעות שהתרחשו בחודש מאי האחרון כבר גרמו ליהודים רבים לנטוש את מגוריהם הנוכחיים. מתפרעים ערבים הוכיחו כי השנאה חיה, קיימת ונוטה להתפרץ באלימות קשה, בשימוש בבקבוקי תבערה ובסממנים נוספים של 'הידידות המופלאה' משנים עברו.

כבר עכשיו מסתבר, כי לנוכח חולשתה הקשה של משטרת ישראל, היא תשים לאל את כל הישגי מלחמת השחרור. על סיעת הליכוד בכנסת ועל שותפותיה לעשות כל מאמץ על מנת להכשיל היענות לדרישה זו שמעמידה בסיכון של ממש את עתיד מדינת ישראל.

פגישת גנץ אבו מאזן: מאחורי הקלעים

קיימת קבוצת פוליטיקאים שרודפת את נתניהו בנושא הצוללות. בראשה עומד שר הביטחון בני גנץ. כן, דווקא הוא הגיש לא מכבר הצעת חוק להקמת ועדת חקירה בנושא. גנץ, סובל כנראה מקוצר ראייה קשה של המצב המדיני. עולם ומלואו חזה החודש בהצהרת כוונות איראנית חצופה בדמותה של מפת מטרות אירנית להפצצת 300 אתרים בישראל. האם הוא באמת איננו מבין, כרמטכ"ל לשעבר, את ערכו הביטחוני המיוחד של הכלי המשוכלל הזה?

אם כך הדבר, אזי יש שתי אפשרויות: או שהוא לא למד כלום מכל התיאוריות הצבאיות שמדברות על החיוניות שביכולת המכה השנייה (כדברי ההיסטוריון הצבאי לידל הארט בנושא 'המלחמה הקרה' בין ארצות הברית וברית המועצות) או שהוא החליט לנסות להרים שוב את דגל הרל"ביות ("רק לא ביבי", זוכרים?) גם אם מדובר במחיר ביטחונה של ישראל.

בגין שתי אפשרויות אלה אסור לשתפו בשום צומת של קבלת החלטות ובמיוחד לא אם יש בהן מרכיב ביטחוני. כל זאת טרם התייחסותנו לאיבוד אמצעי מידע יוצאי דופן, העסקת עובדים בלתי מתאימים והעניין העלום של 'הממד החמישי', שאותו משום מה היועץ המשפטי לממשלה מסרב בעקשנות  לבדוק.

על הבנייה ברמת הגולן

ראוי לברך ממשלה זו על החלטתה להאיץ את הבנייה בגולן, אבל מאידך כבר נראים ניצני התנגדות למגמה חיובית זו. לחשי רחש כבר נשמעים ברקע. יש כמה תושבים ששותפים לכך וגם שמעתי כמה 'ירוקים' שרוטנים, בינתיים בקול דממה דקה…

ה'ירוקים' נשרפו אצלי כבר לפני שנים נוכח התנגדותם חסרת האחריות והדמגוגית לסלילת כביש 6. אלמלא מאמרו של נחמיה שטרסלר, 'שפירית הביצות' ('הארץ', 1997), ששינה את האווירה, היינו מצויים בתוך אסון תחבורתי כפול ומכופל. גם 'יציאות' אחרות ומאוחרות יותר שלהם, כמו התנגדותם להקמת יישובים יהודיים נוספים בנגב, היו קצרות ראות ומשוללות לחלוטין כל ראייה ציבורית נכונה. האם באותה מידה הם חוזרים על אותו תרגיל גם בגולן? חבל. אני מקווה שהם לא יגרמו נזק ולא יעכבו את עבודות ההקמה של היישובים המתוכננים שעל חשיבותם מיותר לדבר. נכונים הדברים, לדעתי, גם לנושא התנגדות החברה להגנת הטבע ליוזמת קו הרכת לאילת. מה יהיה איתם?

רצון לפגיעה נוספת בנתניהו?

ומכאן להסדר המשפטי עם אריה דרעי. כל אלה שמתייחסים לגופו של עניין בלבד, לא רואים את הפיל המוסתר במעבה היער. לכאורה, מסתיר שם היועץ המשפטי לממשלה את כוונותיו האמתיות. מזה זמן שוקדים הוא ואנשיו 'לקלף' את עוזריו של נתניהו ממנו ולהותיר אותו חשוף מול הארטילריה שהם מפעילים נגדו. כך עשו בפרשת הטלפונים של עוזריו במסגרת החקירה בעניין הטרדתו של עד המדינה שלמה פילבר; וכך גם עשו בפרשת ניר חפץ. המגמה הייתה לנטרל אותם בשלב ראשון ואחר כך להפוך אותם לעדי מדינה נגד נתניהו. הלהיטות לפגוע בנתניהו הייתה ועודנה גדולה כל כך גם לאחר שחדל מלשמש כראש ממשלה.

עכשיו מנסים אנשיו של היועץ המשפטי לממשלה לחזור על התהליך הזה עם דרעי שהוא כידוע – לצד משקלו הפוליטי המיוחד – אחד מיועציו הנאמנים ביותר של נתניהו. לכן הם שומרים את נושא הקלון בתיקיו של דרעי לא לעכשיו, אלא (כמה מוזר) לדיון אפשרי בכנסת הבאה. אז, קרוב לוודאי, יגיע משפט נתניהו לשלבי הסיכום שלו. האם תקוותם היא שאם אכן יימצא קלון במעשי דרעי תישלל ממנו האפשרות לחזור לחיים הפוליטיים בכנסת ולהתייצב שם שוב לצד נתניהו? האם כך יתאפשר להם לבצע עוד 'קילוף' בעטיפה המגוננת של נתניהו ואולי עוד מסמר באותו ארון פוליטי שהם סבורים שלשם הם מכניסים אותו?

אם מישהו היה סבור שהמאבק בין נתניהו לבין אויביו הסתיים עם הפוטש שביצעו לפיד ועוזריו עם רוח גבית של גורמים בתקשורת ועם סילוקו מהשלטון – צר לי מאוד להעריך שטעות בידו.