מקום שממנו שואבים תעצומות נפש

אנדרטת חטיבת הראל (צילום: Ori~, ויקיפדיה)
אנדרטת חטיבת הראל (צילום: Ori~, ויקיפדיה)
אני עובר בין הקברים בדומיה להקשיב למענים, לתשובות אמת * הרוח המאוושת בעצים ויורדת לדובב שפתי ישנים עולה מהם כלואטת באוזני את אמיתות החיים הגדולות

אני בא לשם פעמים הרבה. לעתים עם רעים בודדים הקרובים אלי, לעתים בקבוצות גדולות במסגרת סיורים מודרכים שאני מוביל, ויש פעמים הרבה שאני מגיע לשם בגפי. אני מגיע לשם בגפי ללמוד מהו טעם החיים, מה אמת בחיים ומה מזויף, מה חשוב בחיים ומה טפל. זהו מקום מלמד, מחכים.

אני עובר בין הקברים בדומיה להקשיב למענים, לתשובות אמת. הרוח המאוושת בעצים ויורדת לדובב שפתי ישנים עולה מהם כלואטת באוזני את אמיתות החיים הגדולות. ישני העפר יודעים…

בית הקברות הזה שאני פוקדו פעם ופעמיים, ועוד פעמים הרבה, הוא בית העלמין ההיסטורי שבעיבורו של קיבוץ קריית ענבים. הוא מצוי בערוצו של הגיא הצר המשתפל מהר-אדר בואכה קריית ענבים ועד עין חמד. הוא הוקם בשנת תרפ"ב 1922. קבורים בו בשלוות עולמים – חלוצים, חברי קיבוץ קריית ענבים, חללי אירגון ההגנה, הפלמ"ח, וחללי צה"ל שנפלו על פריצת הדרך לירושלים ובקרבות אחרים.

אני מהלך בו מתונות, מתבונן בסלעים, בעצים ובקברים השותקים. עובר וקורא את השמות החקוקים במצבות. נעצר ליד קברם של רבקה ומנחם שמי, ואז מהם והלאה צדה עיני מצבה עתיקת יומין שבראשה בנויה כיפה קטנה, שובת לב ועין, הבנויה בתבנית הכיפה שעיטרה את קבר רחל אמנו בגלויות ישנות, לפני שקברה  – שבדרך אפרתה, נקבר תחת מבצר הבטון המכוער והדוחה בעת הזאת.

ועולה דרכי בהמשך אל עבר האנדרטה לחללי חטיבת הראל של הפלמ"ח המזדקרת בחלקו הגבוה של בית העלמין, אנדרטה שתכנן האמן מנחם שמי לזכר בנו ג'ימי שנפל במשלט המשותף בבית שמש.

בניית המצבה הזאת הייתה בעצם מילוי צוואת הבן אשר ימים אחדים קודם שנפל אמר לרעיו הלוחמים: אני מבטיחכם שכאשר יתמו ימי הקרבות אני אבקש מאבי לבנות אנדרטה שתנציח את זכר רעינו שנפלו בקרבות. אמר ושלושה ימים לאחר מכן חבר לרעיו המונצחים.

האנדרטה בנויה כמגדל בצורת רובה. בראשה מתנוסס סמל הפלמ"ח ומעל לכניסה לחדר ההתייחדות שבתוכה מופיעה מילה אחת: בזכותם.

לרגלי המצבה הותקן מסבירן לטובת אלה הפוקדים את המקום ובו ספור בית העלמין, הקרבות וגם קטע משירו של חיים חפר "קרב הראל" שנפתח במלים: בום, בום, בום, התייחסות להלמות הפטישים והמכושים ההולמים בסלעים כדי לכרות קברים לנופלים ולעצמם. השיר הוא בן שלושה-עשר בתים. הבית הראשון נפתח במלים: העיר גוועת במצור. אין לחם אין, אין כלום, והמשכו: אהובך יצא לקרב. אהובך יצא לקרב. אבל איפה הוא עכשיו? מן הדרך הוא לא שב.

גם נתן אלתרמן וגם יצחק שלו ואחרים כתבו שירים שענינם בית העלמין הזה והקרבות שהתחוללו בסביבתו.

כל אימת שאני מגיע לכאן עם קבוצות מטיילים אני קורא באוזניהם המקשיבות את הקטע הבא מתוך ספרו של מאיר שלו "יונה ונער": "לא היה לנו לילה אחד בלי פעולה, והייתה חלוקת עבודה: זה שלא יצא, חפר קבר בשביל זה שלא יחזור. ואת הצליל ההוא של המכושים בוואדי, את הברזל על הסלעים אני ממשיך לשמוע עד עכשיו, יותר ממה שאת היריות. חופרים וחופרים, לא מעיזים לנחש בשביל מי הפעם בדיוק".

לאחר רגעים ארוכים ארוכים אני יוצא מבית הקברות הקטן הזה והצנוע משהו כשבראשי מהדהדות מילותיה של לאה גולדברג, שלי נדמה כי הן מתכוונות למקום הזה ממש: "ומכל תפארת הקסים אותי היופי הענו". יש בו ענוה במקום הזה, והוא מלמד ענוה.

אני יוצא מן השקט אל ההמולה שיצר מסביבו קיבוץ קריית ענבים: בתי קפה, מסעדות, תחנת דלק, מלון מפואר ומזמין, בית מסחר שילו, פארק כרמים ענק ובו מתקני בילוי ושעשועים. אני רואה את כל האנשים הבאים לכאן בהמוניהם וברגע אחד של חולשת הדעת עולה בי המחשבה לפנות אל כל אחד ואחד מהם ולומר לו: אחי, ובבית הקברות שם למעלה כבר היית? במקום ששם התחיל הכל? במשנהו של אותו רגע אני מחייך אל עצמי, ואומר אל עצמי: ומי אתה להגיד להם זאת? ומי שמך למורה דרכם? שואל כזאת, ומשיב כזאת, והולך לדרכי אחוז בסרעפי והוגה.