מרוטשילד ועד בלפור

רצו החלפת שלטון וקיבלו. הפגנה בבלפור (צילום: דוברות המשטרה, ארכיון)
רצו החלפת שלטון וקיבלו. הפגנה בבלפור (צילום: דוברות המשטרה, ארכיון)
על המאפיינים העדתיים של מחאות העשור האחרון והנגזרת הפוליטיות שלהן * תום עידן מנדלבליט: תובנות על 'מערכת עשיית הצדק'

הפגנת האוהלים בשנת 2011 החלה כמחאה חברתית על רקע קשייהן של שתיים מיוזמותיה – דפני ליף וסתיו שפיר – למצוא דיור סביר. שתי הנערות האלמוניות הללו מצאו עצמן לפתע בקדמת הבמה הציבורית ההומה והנרגשת.

ליף ושפיר הוציאו במפתיע ובאפס תקציב מאות אלפי צעירים (יש אומרים כחצי מיליון) למאהל ענק בשדרות רוטשילד. בשלב מאוחר יותר, הצטרף אליהם גם איציק שמולי, אז יו"ר התאחדות הסטודנטים ולימים ח"כ ושר. איציק אלרוב הוציא כעבור מספר חדשים כ–100,000 משתתפים להפגנה אינטרנטית שנקראה מחאת הקוטג'.

ביוני 2020, הושקה הפגנה שניתן להגדיר אותה כשנייה במניין, אך הייתה הראשונה (בניגוד לקודמת) שחרתה על דגלה מטרה פוליטית ברורה: ביצוע הפיכה שלטונית במדינת ישראל – סילוקו של נתניהו מכס ראש הממשלה שלא באמצעים דמוקרטיים.

הפעם, בניגוד להפגנה האמורה ב–2011, טרחו המארגנים לסילוק מוקדם של אבני נגף מדרכם. כך בוצע בהצלחה גיוס כמעט טוטאלי של המדיה, מעשה ללא תקדים בהיסטוריה של ישראל.

עוד בוצע, בהצלחה מפתיעה, גיוס כנ"ל של המערכת המשפטית לטובת המפגינים. פעולה זו, שנעשתה בחשאי, הוכיחה את יעילותה בפסקי דין של בית המשפט העליון, שמנעו הוצאה לפועל של דרישות תושבים ברחוב בלפור ובסביבתו לאסור התכנסות ליד בתיהם ושמירה על חקיקה קיימת של מניעת רעש ומפגעים. גם מקורות מימון אנונימיים שכללו תשלומים לחלק (לפחות) מהמפגינים והגיעו ממקורות עלומים פעלו את פעולתם.

מאז ועד היום רוחשת ולוחשת כגחלים עמומות שאלת השאלות: האם קיים קשר בין ההפגנות האחרונות, שהשורה התחתונה שבהן הייתה סילוקו של נתניהו מתפקידו בכוחו של פוטש פוליטי (הראשון שידעה ישראל)? האם נכונה הטענה כי כעס ודומיננטיות אשכנזית מאוימת שנכחה ברקע שתי ההפגנות האמורות היא שפעלה את פעולתה כדבק מלכד על המשתתפים?

עלי לציין שאין בלבי (האשכנזי) שום ספק בקשר להרכב העדתי של מצגת בלפור. מצער ככל שיהיה, כבר עמדו אחרים על הזהות העדתית עם מפגיני שדרות רוטשילד 2011. לאנשים העוסקים בפסיכולוגיה חברתית, התשובה היא לעניות דעתי שהתרבות המזרחית לא תרשה התערטלות גסה כפי שראינו בבלפור ובמקומות אחרים. אינני סבור גם כי ייתכן מצב שמפגינות ממוצא מזרחי ימלאו תפקיד מרכזי במצג גס ובוטה מעין זה כפי שראינו. לא ניתן לומר שאין בשוליים של הפגנות אלה גם נוכחות מזרחית (ולהיפך), אולם היא מועטה.

לא הכול יאהבו את ההבחנה הזו, אבל היא מעוגנת במציאות בהפגנות אלה. מדובר בדור שלם (ע"ע "קץ שלטון האחוסלי"ם", ספרו החשוב של ברוך קימרלינג). לדעת פרופ' קימרלינג גם מוצאו העדתי ברור ומובנה. זה דור של צעירים בחלקם משוחררי צה"ל, בחלקם גילאי ביניים, החש כי השלטון נלקח ממנו, גם אם מדובר בתהליך הדרגתי.

נתניהו החריף תחושה זו, אולי שלא במודע. הוא ניפץ בהצלחה גדולה את תקרת הזכוכית בכך שאפשר למזרחים רבים, בני אותם גילאים מקבילים, להגיע לעמדות שלטון, מפתח והשפעה. האחוסלי"ם הצעירים מתקשים לשאת עובדה זו ויתרה מזאת – לסלוח לו על כך. ומי הנושאים את דגלם ברמה? לפיד, יעלון, ברק, גנץ, אולמרט ובעבר גם ציפי לבני, מרידור, בגין הבן והרשימה עוד ארוכה…

יש עוד 'איים' המסרבים לוותר על אחיזתם בכוח בסממני השלטון השונים, כגון המערכת המשפטית, שלא בוררת באמצעים כוחניים ואנטי דמוקרטיים (סילוק יולי יואל אדלשטיין מתפקידו ללא שום בסיס חוקי כלשהו) לשם כך. ומי ניצב בחזיתם של 'איים' שוחרי קיפוח אלה? ניחשתם נכון. יוצאי עדה מסוימת מאוד.

במאמר נוקב ב'הארץ', כתב יצחק לאור על 'עוף החול האחוסלי'. הוא מגיב בכך (15.8.2011) על מאמרו כאמור של פרופ' ברוך קימרלינג, משל ניתנה לו הנבואה: "עולמה של תנועת העבודה לא סבל אף פעם את תפיסת ההטרוגניות. המאמץ הגדול שהשקיעה התנועה הזאת בהומוגניזציה של החברה הישראלית (בכך החל בקנאות גדולה דוד בן גוריון, מ.ל.) הניב פירות באושים. לא רק שהמרד נגד התנועה הזאת יצר מאגר כוחות גדול ביותר של הימין הישראלי, אלא שהאתוס של תנועת העבודה הוליד כמעט מראשיתה ערכים גזעניים". אניטה שפירא הייתה ההיסטוריונית הראשונה שהצביעה על גלגוליו של מושג ה"עבודה עברית" והסתירות בינו לבין ערכים סוציאליסטיים (הגם שניתן למנותה על אוהדי תנועת העבודה).

יש לציין כי שני הכותבים דלעיל מוגדרים כאנשי שמאל, קיצוניים בהגותם. אולם הם לא הבינו, כפי שהבין נתניהו, את המרד המזרחי בפוטנציה, הלוחש רוחש במסתרים והגלום בהצבעה ובנאמנות של שכבות אלה בליכוד לנתניהו. ראש הממשלה לשעבר נתן לו ביטוי לגיטימי, גם בהרכבה של ממשלתו האחרונה (64 אחוז מבעלי התפקידים הבכירים – מזרחים, בניגוד לכל ממשלות ישראל לדורותיהן).

עוד כתב יצחק לאור כי "הקרב על דמותו של בית המשפט העליון היה קרב אחוסלי מובהק. בית המשפט העליון זכה במאבק הזה לתארים שלא הגיעו לו. לא רק שההומוגניות שלו היא אחוסלית באורח פרובוקטיבי, אלא שעיסוקיהם המשפטיים של חבריו לפני המינוי הנכסף לבית המשפט העליון לא כללו אף פעם חצייה של סמטאות הבוץ מחוץ למגדל השן הירושלמי".

נתניהו שבר את תקרת הזכוכית שכפתה העילית האשכנזית על המזרחיים, אבל הוא לא שבר אותה רק על מנת לקדם את הפריפריה ואת המזרחיים (אף שאת ההישג הזה איש לא ייקח ממנו גם לאחר שאיבד עכשיו את שלטונו בתוקף קנוניה פוליטית שאין לה מאום עם המושג 'דמוקרטיה'). 

על פרישת היועץ המשפטי לממשלה

כיום עם פרישתו של היועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט, נשאלת השאלה, האם מערכת המשפט ממשיכה לרקום את המאבק בנתניהו באריג הגדול הנטווה והולך של הדחתו לצמיתות מהשלטון?

מנדלבליט הפעיל אסטרטגיה מורכבת במאבקו האמור. הוא טרח על 'קילוף' עטיפת היועצים/דוברים שגוננה על נתניהו, אם בעזרת גיוס עדי מדינה מחוג יועציו הקרובים ביותר (ע"ע ניר חפץ) ועל ידי פריצות לטלפונים (אף בניגוד לחוק) של מקורביו על מנת למצוא עוד בדל /פירור/שמץ אמירה שאפשר להיתלות בה במסעו נגד נתניהו. לכאן ניתן לשייך את המאמץ המיוחד להעמיד לדין ולגרום להרחקתו מהשלטון של אריה דרעי, שותף עתיר כוח לצדו של נתניהו במאבקו שלו. מנדלבליט נעזר עוד בפונקציונרים עתירי כוח בממשלה החדשה. כך לדוגמה מאמציו הגדולים של שר הביטחון, בני גנץ, להביא להקמת ועדת חקירה בפרשת הצוללות, אף בהימנעות בנט ובהתנגדותה של שקד. אין בליבי כל ספק שגנץ מבין את הנושא לעומקו, כלומר, הבנה כי  ישראל מפסידה זמן יקר במאבקי סרק בנושא הזה. אולם קידומו הפוליטי שלו כנראה חשוב יותר מכל שיקול אחר.   

וכל אותו הזמן משתפת 'מערכת עשיית הצדק' פעולה עם אותו קומץ ולמעשה כנועה לו לחלוטין בהשפעתו של 'האח הגדול' אהרן ברק ובעזרתה של דורית בייניש באספקה סדירה של הרעל הפוליטי. ייתכן שחל ריכוך מה בעמדתו של ברק, אולי נוכח כי הגדיש את הסאה. ראוי לשים לב כיצד שולבו ה'נורבגים' בתהליך. למעשה הם יצרו מצב ששרה כמו שקד אינה יכולה (יום טוב כלפון החליף אותה בכנסת במסגרת 'החוק הנורבגי') אפילו לאיים בהתפטרות או ביציאה מ'ימינה', כי לא תהיה לכך כל משמעות לגבי ההצבעות בכנסת. נראה לי שזו הסיבה העיקרית לכניעתה לעבאס מנסור בנושא חוק קמיניץ.

הנה כי כן צועדת ישראל אל עבר מציאות חדשה בהווייתה הציבורית והפוליטית, מציאות בה מעמיק הפער הבין עדתי, מציאות בה למונח 'דמוקרטיה' משקל נמוך עד אפסי לחלוטין…