"נפל בקרב…"

צילום אילוסטרציה: Segal, ויקיפדיה
צילום אילוסטרציה: Segal, ויקיפדיה
למילים משמעות אדירה בקביעת המציאות שלנו * מי שמוותר היום על נושאים סמליים שנראים קטנים ולא חשובים, ישלם בעתיד ובגדול

הדרך בה אנחנו מתבטאים אחד כלפי השני קובעת לנו כיצד תראה המציאות שלנו. לא, אין זו קטנוניות להקשיב לניחום אבלים של שר החוץ הישראלי במאהל בדואי בדרום הארץ, פשוט לא להאמין למילים שיוצאות לו מהפה.

סיפור המעשה: אדם, חבר כנסת ממפלגת רע"מ, המייצגת את ערבי ישראל והבדואים, הלך לעולמו לאחר התקף לב בגיל צעיר (49). עד כאן אירוע מצער במשפחתו מבלי לנקוט דעה פוליטית. המנוח, סעיד אלחרומי, לא היה אוהב ישראל בלשון המעטה. נהפוך הוא.

שר החוץ של מדינת ישראל, המייצג את ממשלת ישראל, נסע לדרום לנחם באוהל האבלים את משפחתו וחבריו. הנאום בניחום האבלים מתחיל במילים הבאות ״אלחרומי נפל בקרב". שמעתי את המשפט שוב ושוב על מנת להיות בטוח שכך נאמר.

אכן כך נאמר, "נפל בקרב". שאלתי את עצמי באיזה קרב מדובר? שר החוץ המשיך: "בקרב על הנגב… על משפחתו…". לא, זה אינו קרב, זו דרך שבחר בה אלחרומי לפעול באופן פוליטי.

צירוף המלים "נפל בקרב" שמור לאלפי חיילים וחיילות הקבורים בבתי העלמין בישראל. כן, המציאות נקבעת על ידי מילים. אדם כמר לפיד, המייצג את מדינת ישראל, נדרש להקפיד בבחירת מילים הקובעות את המציאות שלנו. שר בממשלה אינו אדם פרטי המייצג אג’נדה אישית.

המילים מתחברות לי לדגל, לדרך שלנו, לוותר על החיבור לערכים ולסמלים שלנו. בכל נסיעה לארצות הברית אני נפעם לראות שוב ושוב את דגל ארצות הברית תלוי במהלך כל השנה בכניסות לבתים פרטיים, בבתי הספר, בכיתות, בבתי חולים, כמעט בכל מקום בכל השנה. לעומת זאת, אנחנו בקושי תולים את הדגל שלנו ביום העצמאות ליום אחד בלבד. מדוע אנחנו במקום הזה? מדוע כל מה שמסמל גאווה לאומית נתפס על ידי חלק מאתנו כהתנשאות על עם אחר? מדוע אנו חוששים לחזק את המוטיב הלאומי שלנו כמעט בכל תחום בחיים האזרחים שלנו?

לפני מספר שנים למדתי באוניברסיטה בחיפה. במסדרונות היו עשרות סטודנטים ערביים אשר התנהלו בצעקות בשפה הערבית, בימי אזכור שלהם ערכו הפגנות והתנהגו באופן לאומני בכל תחום. לא אגזים אם אומר שלעיתים הרגשתי אורח זר ומיעוט במדינה שלי ובאוניברסיטה שבה אני לומד, כאילו אני האורח ואני הזר כאן.

השבוע עלה פוסט עם סרט וידאו מנחל שניר שבצפון הארץ. עשרות אזרחים ערביי ישראל עם דגל אש"ף רוקדים ושרים שירים לאומניים בתוך הנחל. יהודים שנקלעו למקום נאלצו ללכת הצידה. בכל מקום ניתן לראות איך אנחנו מוותרים ומכבדים את הצד השני, אך בדרך שכחנו שזו המדינה שלנו. מי שמוותר היום על נושאים סמליים שנראים קטנים ולא חשובים, ישלם בעתיד ובגדול.

ברשות האוכלוסייה הערבית נשק רב, כוח פוליטי, שאיפות לעצמאות  ורצון להיפרד מאתנו. לעומתם, אנחנו בעמדה של ספיגה בלבד. הגיע הזמן לתת חשיבות למילים, לסמלים, לדגל ולכל מה שמייצג אותנו כעם יהודי בארץ ישראל. לא לוותר על המהות שלנו כאן, לא לשכוח את הסבל שלנו כעם בעבר, לקבוע לנו עתיד של גאווה ישראלית יהודית. הכוח שלנו לשלוט בארץ הזו טמון בהשקפת העולם שלנו שארץ ישראל שייכת לנו – לעם היהודי – ולהיות גאים בכך. כל מי שחי כאן ורצונו לחיות כאן, עליו לקבל עליו את חוקי המדינה, להבין ולקבל את כל סמלי השלטון שלנו.

לא לפיד, אלחרומי לא נפל בקרב, אפילו לא מתקרב לכך. "נופל בקרב" שמור רק למי שהקריב את חייו בקרב כדי שאנחנו ואתה תוכל להמשיך לחיות כאן בארץ ישראל.