נפתלי הרץ אימבר: 'התקווה'

אחד מבתי הגרסה המלאה של 'התקווה' בכתב ידיו של אימבר (מתוך: ויקיפדיה)
אחד מבתי הגרסה המלאה של 'התקווה' בכתב ידיו של אימבר (מתוך: ויקיפדיה)
על הסיפור שמאחורי כתיבת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל

בחודש נובמבר בשנת 1882, הגיע על סיפון אונייה לארץ ישראל נפתלי הרץ אימבר. האנייה עגנה בחיפה, שם החל מסעו של אימבר בארץ ישראל.

שנה קודם לכן השתנו חייו של נפתלי. הוא הכיר בקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית, (איסטנבול של היום, טורקיה) את לורנס אוליפנט ורעייתו אליס. אוליפנט, דיפלומט אנגלי נוצרי וציוני, התיידד עם אימבר, אשר התפרנס בקושטא מרוכלות. לאחר זמן הציע אוליפנט לאימבר, שהיה חסר אמצעים, לעלות עמו לארץ ישראל. נפתלי הצעיר מייד נענה להצעה המפתה.

נפתלי אימבר הפך באותה עת להיות יועצו של אוליפנט. ב'עסקת החבילה' לימד אימבר את הזוג עברית ומנגד למד מהם את רזי השפה האנגלית.

אוליפנט האמיד התלהב מעיר הנמל ושכר וילה ששימשה את השלושה למגורים ב'מושבה הגרמנית' בחיפה. אותה וילה נקראת כיום 'בית אוליפנט' מבנה בסגנון טמפלרי ששומר עד היום. עוד מבנה נוסף קרוי על שם הדיפלומט הבריטי בבית קיץ שבנה בדלית אל כרמל ומשמש היום כבית 'יד לבנים'.

נפתלי הרץ אימבר, שהיה חובב הטיפה המרה, החל את מסעו בארץ ישראל וביקר במושבות הראשונות שקמו בארץ: ראשון לציון, זיכרון יעקב, עקרון, גדרה, ראש פינה, פתח תקווה ומשמר הירדן, שעליה כתב שיר באותו השם והולחן על ידי אברהם אידלסון. את השיר ביצעה בשנת 1963 נחמה הנדל.

באותה עת כתב נפתלי אימבר שירים רבים שהפיחו תקווה בקרב המתיישבים וגם מאמרים בעיתון.

נפתלי הרץ אימבר קיבל חינוך תורני בעיר זלוצ'וב שבגליציה (אז בשלטון האימפריה האוסטרית, אוקראינה של היום). בנערותו נחשף לרעיונות ההשכלה, קרא ספרות כללית וגם החל לכתוב שירים. בשלב מסוים בחייו כפר בחינוך הדתי שקיבל ושינה את לבושו ומראהו. כשעלה לארץ ישראל אף האריך את שיערו ולמעשה הכינוי 'ההיפי העברי הראשון' דבק בו עשרות שנים לאחר מותו.

ביניים: "התקווה"

את השיר שיהפוך את נפתלי הרץ אימבר לדמות מוכרת בקרב כל ילד ישראלי הוא התחיל לחבר בטורקיה, שם עבד כרוכל. הרעיון נלקח משיר גרמני בשם 'הריין הגרמני', שגם הוא נפתח בכל בית במילים "כל עוד". בשנת 1884, בעוד מסייר ברחבי ארץ ישראל, משלים נפתלי הרץ את השיר שנקרא בתחילה "תקוותינו" ומעניק לו תשעה בתים. אימבר נהג לכתוב על גבי קירות בתים בעיירות שבהן ביקר ציטוטים מהשיר ובכך הפך לכותב הגרפיטי הראשון בהתיישבות היהודית שבארץ ישראל. בשנת 1884 קבע אימבר את מושבו בירושלים ושם סיים סופית לכתוב את השיר.

ברבות הימים קוצר השיר לשני בתים בלבד ואת התיקונים האחרונים עם החלפת כמה ממילות השיר ערך הד"ר יהודה לייב מטמון הכהן, שהתאים את השיר לסיטואציה של העם השב לארצו.  מטמון הכהן, שהיה מייסדה של גימנסיה 'הרצליה' בתל אביב, החליף את המילים "התקווה הנושנה", במילים "התקווה בת שנות אלפיים". וגם "לשוב לארץ אבותינו עיר בה דויד חנה" החליף ל"להיות עם חופשי בארצנו".

שמו המחודש של השיר נקבע בשנת 1886 "התקווה" וגם אז הולחן על ידי פועל חקלאי בשם שמואל כהן.

אימבר, הציע את שירו "תקוותינו", כהמנון לתיאודור הרצל לקראת הקונגרס הציוני החמישי. האחרון סירב. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שנידונה בו תוכנית אוגנדה, הושר "התקווה" בשירה אדירה, בגלל הפסוק: "עינו לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת בין תומכי התוכנית, לבין "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושר "התקווה" והחל מן הקונגרס הציוני ה-11 שרו אותו כהמנון ובעמידה. בשנת 1933 הוא הפך להמנון הרשמי של התנועה הציונית.

אף על פי שבפועל שימש "התקווה" כהמנונה של מדינת ישראל מיום הקמתה, מבחינה חוקית נקבע השיר "התקווה" כהמנון המדינה על ידי הכנסת רק ב-10 בנובמבר 2004.

אימבר, 'היהודי הנודד', נפטר ב-8 באוקטובר 1909 בקווינס שבניו יורק. לפני מותו כתב שיר צוואה המבקש להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. ואכן, ב-1953 הועלו עצמותיו ארצה והוא נטמן בהר המנוחות בירושלים, בחלקה השמורה לאבות הציונות.