נר של תקווה

נר התקווה דולק תמיד (צילום אילוסטרציה: Petra, Pixabay)
נר התקווה דולק תמיד (צילום אילוסטרציה: Petra, Pixabay)
ברגע האחרון, בשנייה האחת שנותרה לפני שהחדר מחשיך לגמרי, האדם יתפוס בנר הקשר בינו לבוראו והם ימשיכו את הדרך ביחד

בחדר דולקים ארבעה נרות. הראשון אומר, "אני שלווה, אנשים לא יודעים איך לשמור עליי", ונכבה. השני אומר, "אני אמונה, אף אחד לא צריך אותי" ונכבה. השלישי אומר, "אני אהבה, אנשים לא מעריכים אותי" וגם נכבה. אל החדר נכנס ילד קטן, נבהל מהחושך, מתחיל לבכות והנר הרביעי אומר, "אל תבכה, אני תקווה, כל עוד אני דולק, תמיד תוכל להדליק בי את שאר הנרות".

כל עוד יש לאדם תקווה הוא חי, כי התקווה מראה לו כיוון להתפתחות. אנשים חוצים ימים וצולחים אוקיינוסים רחבים על איזו מפרשית מתנודדת, רק כדי לגלות ארץ חדשה או תגלית אחרת. הכול בכוח התקווה וברוח החלום.

ואיך לא לאבד תקווה כשהכול מסביב נכבה – השלווה, האמונה והאהבה? כשנוכח האדם לדעת שלא נשאר לו דבר, הוא שם את עצמו בידי החיים, הטבע והכוח העליון ותולה בו את כל תקוותו. רק לשם כך נכבים כל פעם הנרות, כדי שברגע האחרון, בשנייה האחת שנותרה לפני שהחדר מחשיך לגמרי, יתפוס האדם בנר הקשר בינו לבוראו והם ימשיכו את הדרך ביחד.

התקווה היא נר הקשר בין האדם בעולם הזה – הגשמי והנפרד – לאדם בעולם העליון, המקושר לכל הבריאה ובוראה. הנר הזה דולק תמיד. לכן, אם מרגישים אנו לפעמים שאין לנו תקווה, סימן שצריך לכוון את עצמנו מחדש, לדעת שלפנינו תמיד נמצא טובו של הבורא ובכוחו אנו מתקדמים.