נתניהו: עלייתו ונפילתו

432b2394-6825-4b64-90c2-a6155f6802da
ראש הממשלה לשעבר ניחן בראייה אסטרטגית מדהימה שהביאה לישראל הישגים מדהימים: הסכמים חדשים עם מדינות מזרח תיכוניות, שדרוג קשרים עם עוד עשרות מדינות ומבצע החיסונים שהציב את ישראל במקום גבוה בעולם * לצד זאת גילה חולשה מול מערכת המשפט ומול השתלטות עוינת של ערביי ישראל בצפון ובדרום

בעת כתיבת שורות אלה, מסתמנות עדויות ראשונות המצביעות על כך ש'הסכם ההפרדה' בין קואליציית בנט-לפיד לבין גוש הליכוד-חרדים יצא לדרכו. הוא עתיד להתממש כבר בימים הקרובים ביותר. האם יאחזו איש בצוואר רעהו? האם תהיה הפוגה ל'פינוי פצועים'?

הישגיו של נתניהו במהלך התקופה בה כיהן כראש ממשלת ישראל הם רבים מאוד. במקום הראשון יש להזכיר את מאבקו בתכניות הגרעין של איראן. אמנם הוא לא הצליח במאמציו למנוע מאובאמה לחתום על הסכם שלדעתו סיכן את ישראל, אולם הוא שכנע את טראמפ, הנשיא שנבחר אחריו, לבטל את ההסכם הרע ואף להשית סנקציות כבדות על איראן. נתניהו אף עמד מאחורי ההתארגנות הישראלית נגד הגרעין האיראני שפעלה (כך על פי פרסומים זרים) בחשאי בתוך איראן ואף קצרה הצלחות רבות מאוד. די אם נזכיר את הוצאת הארכיון האיראני מטהרן והבאתו ארצה (ושוב, לפי פרסומים זרים). הסנקציות שטראמפ השית על איראן הביאו את המדינה הזו למשבר כלכלי חמור ואילולא הפסיד טראמפ את הבחירות, מאמציו של נתניהו במניעת הגרעין מאיראן היו צולחים את כל המכשולים שניצבו בפניהם.

הזירה הבינלאומית

נתניהו ניחן ביכולת נדירה של ראייה אסטרטגית נכונה בתחומים שונים. 'הסכמי אברהם' היו ועדיין מהווים הישג מדיני גדול במיוחד. הבנתו העמוקה כי משא ומתן עם הרשות הפלשתינית לא יישא פירות ואף יוביל למבוי סתום – מהטעם הפשוט כי אין בכוח הנהגתה הנוכחית להשלים עם ויתור מוצהר על זכות השיבה – הביאה אותו גם כאן לבצע איגוף אסטרטגי מדיני גדול ולקדם יחסים בונים עם האמירויות ומדינות נוספות כאבו דאבי, מרוקו וסודן. פריצת מעגל האיבה שהתוו הפלסטינים לעולם הערבי, עשויה לתת פירות מדיניים רבים מאוד לישראל. אין ספק כי דווקא מצב חדש זה עשוי להעמיד את הפלשתינים על קרקע יציבה והגיונית יותר בדרך לקידום השלום בינינו לבינם.

פריצת דרך משמעותית מאוד, שאף היא ניזונה מראייתו האסטרטגית, היא מערכת היחסים החדשה שהוא בנה בשקדנות עם מדינות קטנות באירופה: פולין, אוסטריה, בולגריה, הונגריה, יוון, קפריסין, אלבניה, מקדוניה הצפונית, סלובניה, צ'כיה, סרביה ואזרבייג'ן.  נזכור גם את הודו, שהיחסים המיוחדים עמה היוו הבקעה ראשונה ומהותית של חזית המדינות הבלתי מזדהות והמדינות הערביות עם ישראל. ליחסים המיוחדים עם מדינות אלה יש חשיבות רבה מאוד גם מבחינת השפעתם הכוללת על מדיניות אירופה המערבית בכלל ועל שינוי עתידי צפוי באווירה וברוח העוינת הנושבת מהפרלמנט האירופי. שיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם עתיד להביא פירות רבים לישראל במישור הכלכלי והפוליטי.

אי אפשר להתייחס לנושא זה בלי להזכיר את היחסים המיוחדים עם רוסיה. נתניהו השכיל לבנות מערכת זו, שלב אחרי שלב, כבר כאשר 'בישל' בנתניה טקס חנוכה ממלכתי של האנדרטה הלאומית לציון ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית. הטקס נערך במעמד תקדימי של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. מדובר באחד המונומנטים המרשימים שהוקמו בישראל בשנים האחרונות. עוד אירוע לכאורה יוצא דופן עולה בזיכרוני כאשר אני חוזה בנתניהו הניצב ליד פוטין במצעד הניצחון של הצבא הרוסי על גרמניה במלחמת העולם השנייה… מדיניות זו אף נשאה פירות ברוכים כאשר נתניהו נקט בקו אחראי וחכם עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, עת נמנע בקפדנות מהתערבות בענייניה הפנימיים, אך הקפיד על מתן סיוע הומניטרי לנפגעי המלחמה. במקביל השכיל לשמור על האינטרסים הישראליים בסוריה – בראש ובראשונה מניעת התבססותה של איראן שם.

ומכאן לבית הלבן. כאשר עלה טראמפ לשלטון, זיהה נתניהו מיד את היתרונות שישראל עשויה להפיק מעובדה זו. ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל ועל הגולן כחלק ממדינת ישראל הם שני בונוסים משמעותיים מאוד להם זכתה ישראל, פרי ניצול טוב של נשיאות אוהדת בוושינגטון ופעילות בכיוון הנכון בישראל.

אפשר לסכם דיון זה באזכור הצלחתו בהישג רב ממדים, גם בהיקף בין-לאומי: החלטותיו האמיצות וביצועי ממשלתו בכל מהלך החיסונים נגד הקורונה, הובילו את ישראל להישגים דרמטיים – בראש ובראשונה מיגור המחלה באופן מהיר יחסית תוך כדי צמצום בפועל של מספר הנפגעים והנפטרים.

תרומה בעלת חשיבות מיוחדת לצמצום הפער הבין עדתי תרם נתניהו במהלך כהונתו האחרונה. נתניהו עשה יותר מכל קודמיו בניפוץ תקרת הזכוכית שבלמה יצירת שוויון אמתי לבני עדות המזרח, כאשר 64 אחוז מן השרים בממשלת נתניהו-גנץ היו מזרחיים. עם ההרכב הזה, אשר היה מראית הפנים של ממשלתו, סימן נתניהו את גבולות הגזרה ואת גבולות שדה הקרב הפוליטי-ציבורי לעתיד לבוא. אולם לימים התברר כי פעולתו זו – החשובה מאין כמותה – אינה מספקת, הגם שנתניהו העמיד את עצמו באין אומר ודברים בעין הסערה.

הנפילה

שני מונחים כבשו את השיח הישראלי בעשוריים האחרונים. האחד מופיע בניתוחו המבריק של פרופ' ברוך קימרלינג המדבר על 'קץ תקופת האחוסלי"ם' (אשכנזים, חילוניים וסוציאליסטים, 2001). לדברי קימרלינג, "עולמה של תנועת העבודה לא סבל אף פעם את תפיסת ההטרוגניות. המאמץ הגדול שהשקיעה התנועה הזאת בהומוגניזציה של החברה הישראלית (בכך החל, בקנאות גדולה, דוד בן גוריון, מ.ל.), הניב פירות באושים. לא רק שהמרד נגד התנועה הזאת יצר מאגר כוחות גדול ביותר של הימין הישראלי, אלא שהאתוס של תנועת העבודה הוליד כמעט מראשיתה ערכים גזעניים". המונח השני הוא של פרופ' אורן יפתחאל אשר 'שכלל' את המסה של קימרלינג. הוא כבר מדבר על האחוסדי"ם (אשכנזים, חילוניים וסוציאל-דמוקרטיים) של שדרות רוטשילד. לטענת יפתחאל, "כבר אז נעדר מתנועת המחאה הכוח ליצור קשר אמתי ומהותי עם קבוצות אוכלוסייה רחבות שייתנו לה גיבוי". לדבריו, הסיבה לחוסר הקשר הזה היא "בעייתיות בביוגרפיה ובתפיסה המדינית של אחדים מראשיה".

את התהליך הטקטוני הזה נתניהו לא זיהה ועל כל פנים לא זיהה את הקשר ההרסני שבינו לבין תהליכים הרסניים במיוחד (כלפיו וכלפי הליכוד) שהחלו לכבוש את המרחב הציבורי בישראל והוא שילוב בית המשפט העליון במאבק הפוליטי.

גבולות המאבק הסתמנו כבר לפני עשור, אך נתניהו לא זיהה אותם. הפגנת הענק הנ"ל בשדרות רוטשילד (2011), ריכזו כחצי מיליון צעירים וצעירות, לראשונה בתולדות ישראל. אולם סדרת הפגנות זו הפנתה גם תשומת לב למהותו של אותו גוש מפגין, שיצרה לראשונה הפרדה אחוס"לית/אחוס"דית בין האשכנזים הצעירים לבין המחנה הוותיק יותר, הדור הבא, קרי נתניהו והמזרחיים (עם שוליים לכאן ולשם בשני המחנות). הקרע הטקטוני דאז הוליד בשנה זו רעידת אדמה של ממש והוא הולך ומסתמן כבעל משמעות מיוחדת העתידה לעצב את הפוליטיקה הישראלית לימים יבואו.

במקביל לאותם שני סוציולוגים שהיטיבו לראות ולהבין את המשבר הצפוי, השכילו להבינו גם שני פוליטיקאים, אז משורות 'הימין הקשה'. הראשון שבהם היה מנחם בגין. בשנות גלותו הפוליטית חזה בגין את העתיד ואת כישלונה הצפוי של מפא"י בחיבור בין עדתי במקום הדרה עדתית. השני הוא בנימין נתניהו.

כישלונות אחרים של נתניהו נבעו מכישלון קולוסאלי בביטחון הפנים ובהעדר מענה לטרור חקלאי שניטש מזה שנים לאורך הקו הירוק לשעבר. שטחים חקלאיים נרחבים בצפון הפכו לשדה קרב בין כנופיות התובעות באלימות ובאיומים כופר בגין 'שמירת' המקנה והפרי המצויים בידיים יהודיות. במהלך 12 שנות שלטונו של נתניהו קרסה לרסיסים הריבונות הישראלית בנגב. אם אכן קיימת אוטונומיה ערבית בדואית בנגב, את האצבע המאשימה בתהליך ממאיר זה יש להפנות לנתניהו…

מערכת עשיית הצדק

מערכות המשפט והאכיפה מפוררות באיטיות ובשקדנות את האתוס היהודי-ציוני. נתניהו לא זיהה תהליך זה במועד ואף התנכר לו במהלך התהוותו. "יש שופטים בירושלים", דקלם נתניהו את אשר אמר בגין בזמנו. כך התנהל עד לשעה שבה הוא עצמו הוכה קשות על ידה.

פעמיים גרם נתניהו להסרת 'פסקת ההתגברות' מעל דוכן הכנסת. פיסקה זו קבעה כי הרוב הקואליציוני (61 ח"כים) יכול לבטל פסיקה של בית המשפט העליון (ח"כ רועי פולקמן ל'מקור ראשון': "נתניהו טרפד באמצעות משה כחלון כל ניסיון של איילת שקד לחקיקה להסדרת פעילות בית המשפט העליון"). זו הייתה מעידה בגדול של נתניהו, אולי הגדולה ביותר בתולדות כהונתו כראש ממשלה. 

נתניהו כשל באי זהירות מופלגת שלא כדרכו. לו היה נמנע מכך, ייתכן שגורלם של תושבי דרום תל אביב היה שונה ומישראל היה נחסך המחזה המעליב של התעללות חלק מבאי הפזורה האריתראית בדרי שכונותיה הדרומיות של העיר העברית הראשונה. 

אחרית דבר

להתמודדות השנייה הגיע השמאל לבלפור, חלון הראווה שלו, כשהוא מתוגבר עם מימון שופע, עם מדים ההולמים את השעה (החולצות השחורות), עם גיוס טוטאלי של שכבות בעלי ייחוס ומעמד, עם השפעה מוגברת בתקשורת והחשוב מכל – לאחר שהצליח לרתום גם את בית המשפט העליון לעגלתו הפוליטית. באיחור של 10 שנים הורדו שוב הורדו הכפפות, אלא שאת המהלך הזה הוביל הפעם נתניהו מתוך אולם בית המשפט המחוזי – כנאשם.

גם אם יתברר במהלך השנים הקרובות כי תיקיו יתפוררו (מקווה כי כך יקרה, מ.ל.), הרי ברור כי מול הניסיון לרצח האופי שנעשה לו על ידי מקהלת 'רק לא ביבי', יכולת המאבק הציבורי שלו מול השמאל נשחקה ונפגמה מאוד. מאותו הרגע שהמאבק הפוליטי בו חושק בחישוקים משפטיים וקיבל גושפנקא על ידי התהליך המשפטי, נפילתו הציבורית – למרות יתרונו הפוליטי הברור – הייתה רק שאלה של זמן.

תם ולא נשלם.