בשנת 2001, עת כתב פרופ' ברוך קימרלינג את ספרו 'קץ שלטון האחוס"לים', תיאר בניתוח שהקדים את זמנו את התהליכים הפוליטיים שעיצבו את המציאות הפוליטית דאז ולמרבה ההפתעה הם שרירים וקיימים גם היום. קימרלינג מתאר את הקמת 'גוש אמונים' כשבר האמתי והרציני ביותר בשלטון ההגמוני האשכנזי חרף הקירבה הסימבולית הגדולה בין עולמם להגמוניה השלטת (עד 1967).

עד מלחמת ששת הימים הוגדרו אנשי השמאל, כלומר אנשי תנועת העבודה והמחנה הסוציאליסטי, כציונים למהדרין. הזיהוי בין מפלגות השלטון הסוציאל-דמוקרטיות למפעל הציוני היה לא רק עניין תרבותי או סנטימנטלי, אלא עניין אידיאולוגי עמוק במיוחד.

אחרי 1967, נוצרה אפשרות להפיכת הקערה על פיה. אומנם קרה הדבר באופן מדורג. תהליך זה זכה להמרצה במיוחד מאז המהפך ב–1977, הזדמנות אותה ניצלו הליכוד ואחר כך נתניהו בכישרון רב. בעוד שבתחום הביורוקרטי/אדמיניסטרטיבי נכשל בגין לחלוטין, צלעו 'המערך' ונספחיו על הבנקט הרעיוני – תחילה בהסכמי אוסלו שהולידו למגינת לבו של הימין הסכמה בינלאומית רחבה סביב הרעיון של הקמת מדינה פלשתינית, בניגוד מוחלט לתפיסות הציוניות שהתגבשו בציבור ובממשלים הסוציאל דמוקרטיים במהלך 100 שנים של התנכלות ערבית בלתי פוסקת.

עולם השמאל לא ראה או לא רצה לראות את התהליכים הטקטוניים שהתגבשו מתחת לרגליו. לא הובנה העובדה כי זניחת הרעיון הציוני, הגלומה גם בהסכמים האמורים, מפוררת את יסודות השלטון ההגמוני/סוציאליסטי והיא שתגרום לקריסתו הסופית.

באותו זמן ובמקביל חל, לעומת אדישות האקדמיה, קרי האוניברסיטאות, שינוי מעמיק בפריפריה. שינויים טקטוניים לא פחות התחוללו מתחת לפני השטח ובאו לידי ביטוי. אלה כללו תהליך חיוני ובריא של צמיחת אינטליגנציה מזרחית, בוגרת ועכשווית של מערכת החינוך וההשכלה האקדמאית, כאשר היא ניזונה מתרומה מיוחדת הנתרמת על ידי רשת המכללות הפרושה בכל הארץ.

השמאל זיהה תהליכים אלה אולם במאוחר. את נטל ההוכחה לנאמנות לציונות נטל הימין. השמאל הגיב במרדף שתחילתו בעולם האקדמי. אולם עולם זה כבר תש כוחו. המרדף שניהל השמאל אחרי הימין כלל האשמות חסרות שחר בפשיזם. נוהלה גם רדיפה אישית שקיבלה גיבוי על ידי המדיה המודפסת והאלקטרונית. נתניהו, בהיותו סמל ומרכיב מרכזי בתהליך זה, הפך ברצונו או שלא ברצונו במהלך השנים לשק החבטות העיקרי של מחנה השמאל. ככל שהמצוקה האלקטוראלית גברה שם, כך גברה ההכרה שרק עם סילוק נתניהו, אפילו במחיר פוטש אנטי דמוקרטי, תתאפשר החזרה לשלטון. 

תהליכים בלתי נמנעים החלים גם במבנה הדמוגרפי, גם בשינויי תפיסה פוליטית הרווחים יותר ויותר בפריפריה, גם בשאיפה הכלל ארצית לחזור ולראות בחזרה את יסודות הציונות כמרכיב פוליטי מרכזי, בהווייתה ובהתנהלותה הציבורית/פוליטית של המדינה – הם שיכתיבו את מבנה השלטון העתידי בישראל.

ביניים: ה'צ'ילבה' מתעורר לחיים חדשים

ראש הממשלה נפתלי בנט יצא לביקור באמירויות. הכול טוב ויפה, אבל מדוע ולמה אין עושה הממשלה שימוש במטוס שנועד למטרה זו בדיוק? מדוע הוא ממתין בפאתי אחד ההאנגרים בנתב"ג ככלי אין חפץ בו? מדוע מסרב לפיד לאפשר לשרים לעשות בו שימוש?

ובכן, משחקי ילדים הם אלה המכתיבים את דפוסי ההתנהגות ובמיוחד אצל 'החליפי'. נתניהו הוא בבחינת 'צ'ילבה'. אם ישתמשו במטוס, הרי יתברר כי שיקוליו של נתניהו היו נכונים כאשר 'פצח' בתהליך ההכנה של המטוס. וכיצד יכירו באיכות שיקוליו של נתניהו והרי הוא בבחינת 'צ'ילבה'? הרל"ב ("רק לא ביבי") הרי חייב לנצח ויהי מה. חייבים לפסול כל שיקול של נתניהו…

וכך עוסקת הממשלה הזו במשחקי ילדים מטופשים. במקום לנקוט במעשה נכון שיש בו משום חיסכון משמעותי עכשיו ובכסף, עוסק 'החליפי' בצ'ילבאות. שכחנו פרט קטן ושולי: חיסכון בחיי אדם. הרי המטוס המונח למעצבה באותה פינה נשכחת, צויד בכל האמצעים הדרושים על מנת להבטיח את ביטחונם ואת חייהם של הטסים בו. אבל מה כל זה חשוב כאשר מטרת העל היא להרחיק את נתניהו מהחיים הפוליטיים…