'סינמטק ירושלים' מציג: 'פליני בצבע'

מתוך הסרט 'ג'ולייטה של הרוחות' (צילום: באדיבות inrramovies)
מתוך הסרט 'ג'ולייטה של הרוחות' (צילום: באדיבות inrramovies)
תוכנית מיוחדת לרגל 100 שנה להולדתו של הבמאי החשוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי

'סינמטק ירושלים', בשיתוף עם המכון האיטלקי בתל אביב, יציין 100 שנה להולדתו של פרדריקו פליני, מיוצרי הקולנוע המוערכים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים והתסריטאי והבמאי החשוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי. החל מה-3.5 ולאורך החודש יוקרנו בתוכנית מיוחדת 12 סרטיו של פליני שצולמו בצבע. כל הסרטים יוצגו בעותקים מחודשים דיגיטלית המוצגים לראשונה בישראל על המסך הגדול.

בשנת 2020  צוינו 100 שנה להולדתו של פליני. למרבה הצער, זאת הייתה הכול חוץ משנה קולנועית פלינאית. ובכל זאת, בשנה איחור, המכון האיטלקי לתרבות בתל אביב מציין את השנה המיוחדת הזו בהקרנת כל סרטיו בצבע של פליני.

מן המכון האיטלקי נמסר: "אנו שמחים ונרגשים להקרין את כל סרטיו הצבעוניים של פליני בחוויית קולנוע אמתית באולמות 'סינמטק ירושלים'. זו הזדמנות טובה להכיר לו טובה על שהעניק לנו כמה משיאיה של התרבות האיטלקית".

הסרטים שיוקרנו:

קזנובה (1976): מבלי לדעת יותר מדיי, התחייב פליני לביים לשוק האמריקאי סרט על המאהב בן המאה השמונה ג'קומו קזנובה. אחרי שקרא את זיכרונותיו של האיש, שהיה דיפלומט ואיש כמורה וממציא וגם מפורסם בתשמיש המיטה, נואש פליני – קזנובה גרם לו לפהק. העלילה מורכבת מרצף של סצנות בבירות אירופה (שנבנו כולן באולפני 'צ'ינה צ'יטה'), בהן מפגין קזנובה את יכולתו לכבוש את המין הנשי במכניות מרתיעה (155 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

הליצנים (1970): סרטו התיעודי של פליני עבור הטלוויזיה האיטלקית מורכב משלושה פרקים. בראשון משחזר פליני את זיכרונות ילדותו מן הקרקס, הן כמקום מפלט מבית הספר הקפדני של הכנסייה והן כמוקד יראה מדמותם המאיימת של הליצנים הגרוטסקיים. בחלקו האמצעי מנסה פליני בסגנון כמו תיעודי לחקור את דמותו ההיסטורית של הליצן באמצעות מפגש עם כמה מקשישי המקצוע. חלקו האחרון של הסרט הוא טקס אשכבה לדמות הליצן, אחרי 200 שנה בשירות התרבות. דרך פרקים אלו ממשיך המאסטר לעסוק בנושאים שמעניינים אותו, בעיקר על מקומה של הפנטזיה בתוך החיים ועל המתח שבין הנשגב למגוחך (92 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

חזרת התזמורת (1978): בסגנון כמותיעודי עוקב פליני אחר החזרות של תזמורת סימפונית עד שהאווירה מתחילה להתלהט, הופכת במהירות לאנרכיה שבשיאה נבקע קיר האולם ודרך הפרצה ניבט בנוכחות מאיימת כדור פלדה ענק. את הרגע הזה מנסה לנצל המנצח. בתגובה ישירה לחטיפתו ורציחתו של נשיא איטליה בסוף שנות השבעים, אלדו מורו, הגיש פליני משל חברתי על הטרור הפוליטי באיטליה של שנות השבעים שכמוהו לא יצר מאז 'לה דולצ'ה ויטה'. את חיציו החברתיים הוא מגיש בסגנון האישי שלו: דמויות חד פעמיות, הומור פיזי, מעמדים עוצרי נשימה והעיקר: המוסיקה הנצחית של נינו רוטה (72 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

והספינה שטה (1983): ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יוצאת ספינה איטלקית מנמל נאפולי אל הים האגאי כדי לפזר את אפרה של זמרת אופרה מפורסמת שהלכה לעולמה. בקריירה של כל מאסטר יש שלב שבו סרטיו הן מסיבה פרטית. הסרט שלפנינו, הוא מין חגיגה כזו: דמויות רגישות ונלעגות, שורה של סצנות שנעות בין הפאתטי והנוגע ללב  וכמו כל הקריירה של פליני, הוא נהנה להלך על המתח שבין הגבוה לנמוך. יש כאן דימויים חלומיים שאי אפשר להתנגד להם שמתגלים לבסוף כאוקיינוס של צלופן באולפני 'צ'ינה צ'יטה' (128 דקות. אנגלית, תרגום לעברית).

סאטיריקון איטליה (1969): בבית זונות רומי של טרום העידן הנוצרי פוגש אנקולפיו, המספר, נהנתן ושקרן מקצועי, את אסקילטוס, בחור צעיר שמצא כאן מפלט משיעור פילוסופיה משעמם. השניים חוברים יחדיו למסע תענוגות משותף וחסר כל מעצורי מוסרנות נוצרית. שלל ההרפתקאות של השניים – סעודות, מופעי תאטרון, אורגיות, מרחצאות וכו' – מוציאות לחופשי את הדמיון הפלינאי ובעזרתו משרטטות תמונה עוצרת נשימה של רומי בעידן הקדום. התוצאה היא ספקטאקל ענק שיש בו הכול: צבעים, דמויות, קטעי סיפורים, פילוסופיה, מוזרויות אנושיות ואסתטיקה יוצאת דופן (138 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

ג'ולייטה של הרוחות (1965): בסרטו הראשון בצבע, שכלל פליני את שפתו הקולנועית והציף את המסך בדימויים זוהרים. העלילה עוסקת בעקרת בית מתבגרת ועצורה, המבינה כי ליבו של בעלה מצא לו כתובת חדשה. נהוג להגדיר את הסרט כגרסה הנשית של 'שמונה וחצי', כלומר, מסע אל הדמיונות והפנטזיות של גיבורה החווה משבר אמצע החיים (122 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

רומא (1972): ברימיני הקטנה והפרובינציאלית חולם ילד קטן על הכרך הגדול – רומא -כמקום נכסף המופיע בתמונות ובגלויות. הילד הזה הופך לפליני המתבגר. יחד אתו אנו עורכים מעין אודיסאה פרטית דרך רחובותיה של העיר הפקוקה ומנסים לבדוק מדוע מתעכבת השלמתה של מערכת הרכבת התחתית. יחד עם הפועלים אנו מגלים מערכת נפלאה של פרסקאות עתיקים שאם רק יחשפו לאור השמש ייעלמו מן העולם. יחד אתו אנו מגיעים ביום גשום לכביש הטבעת המקיף את הבירה האיטלקית. בפרק השלישי של הסרט בונה פליני את רומא הפרטית שלו. עלילה במובנה המקובל של המילה אין כאן ורבות התלבטו המבקרים וחובבי הקולנוע של שנות ה־70' המוקדמות בסוגיה האם הסרט 'רומא' הוא יצירה תיעודית. היום ברור לכל עין שיש כאן יותר פליני מרומא. עיקר צילומיו של הסרט התקיימו באולפן ששחזר את העיר כדי להעניק לה את הממד הפנטסמגורי הכול כך אהוב עליו. הרחובות הם אותם הרחובות אבל הבחירות שלו, בעיקר המבנה הקליידוסקופי, הוא פליני נטו בשיאו — יצירת מופת סוריאליסטית, נטולת ביקורת ישירה אבל גדושה בגרוטסקות וגם מקומה של הארסיות המתבקשת לא נעדר (128 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

אמרקורד – זיכרונות (1973): רימיני היא עיר הולדתו של פדריקו פליני ומבעד לעיניו של טיטה בן ה–13, בלי אף לא קמצוץ של נוסטלגיה, עולים זיכרונות ימי ילדותו החופפים לימי איטליה הפאשיסטית תחת משטרו של בניטו מוסליני. שלל של דמויות פלינאיות טיפוסיות עוברות לנגד עינינו במצעד של אפיזודות שבו חוגג ומגיע לידי שלמות הסגנון הקליידוסקופי הייחודי של המאסטר. את המפלט מהשממה הפרובינציאלית ימצאו הגיבורים באמצעות נדידה אל עולם הדמיון, בו הם מלהקים עצמם לתפקיד הכוכבים הגדולים המוקרנים בבית הקולנוע המקומי. את הפאשיזם, על ההוד והפאר המופרזים, מציג פליני בשיא עליבותו ולמרות העדשה המעוותת שכופה מרחק הזמן, אין כאן שמץ מיזנטרופיה, רק הרבה חמלה והבנה המצטרפים לידי שלמות קולנועית שזיכו אותו בפרס האוסקר לסרט הזר (127 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

ג‘ינג‘ר ופרד (1985): באמצעות הקולנוע יוצא פליני ללעוג למדיום המתחרה — הטלוויזיה, מדיום זנותי המפתה, משחית ומעליב את האינטליגנציה של הצופה, מכשיר להשחתת הזמן ובזבוזו. אמיליה ופיפו, צמד רקדנים שלפני 30 שנה כינה עצמו על שמם של ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר, מוזמנים להתאחד בתוכנית אירוח מטופשת. אורחיה האקסטרווגנטיים של התוכנית, מאפשרים לפליני לבנות סצנות קומיות ופאתטיות, להעביר את הגיגיו על החיים והאמנות ולאחד שוב את שניים משחקניו האהובים — ג'ולייטה מסינה אשתו ומרצ'לו מאסטרויאני, חברו הטוב (126 דקות. איטלקית, תרגום לעברית ואנגלית).

עיר הנשים (1980): במהלך הזיותיו הארוטיות של נוסע רדום ברכבת, הוא נקלע לוועידת פמיניסטיות תוקפניות, מבלה בזרועות עקרת בית מפלצתית, נרדף על ידי קטינות תוקפניות ועובר עוד הרפתקאות שונות ומשונות עם כל סוגי הנשים. הניסיון הזה למצוא את דמות האישה האידיאלית באמצעות הדימויים הקולנועיים המאפיינים את פליני, אינו מוביל למסקנה חיובית במיוחד על בנות 'המין החלש'. כדי לענות למתקפה הפמיניסטית שבאה בעקבות הסרט, אמר פליני שהוא רק תייר, עובר אורח (139 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

קול הירח (1990): סרטו האחרון של פליני, המבוסס על הרומן 'פואמות של משוגע' מאת ארמאני קאוואצוני, מעוצב כחלום אחד ארוך בו מתמזגים הגיגים פיוטיים עם כאוס מודרני. לתפקיד הראשי ליהק פליני את רוברטו בניני, שבהופעה מאופקת השתלב יפה בגלריות הדמויות שהמציא פליני במהלך הקריירה. העלילה עוקבת אחר הרפתקאותיהם של שני גיבורים, בני עיירה אמיליאנית קטנה ודרך עיניו של המאסטר התוצאה היא סדרה של תמונות שמזכירות כמה מן הדימויים שכבר העסיקוהו בסרטים קודמים. גם כאן הרצף הזה מצטבר לכדי תהלוכה קרנבלית, אך הפעם הוא מקבל גם ממד מלנכולי (120 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

אינטרוויסטה (1987): מחוותו של פדריקו פליני לאולפני צ‘ינה צ‘יטה לרגל יובל ה-50 שלהם. צוות טלוויזיה יפני, המנסה לראיין את המאסטרו הגדול, הוא המסגרת לתמונה השנונה והמרגשת הזו. בעזרתם לוקח אותנו פליני אל אחורי הקלעים של עולמו היצירתי, החל מזיכרונותיו הראשונים מ'צ‘ינה צ‘יטה', דרך בימות הצילומים של ימי הזוהר ועד להכנותיו שלו לביים את 'אמריקה' לקפקא. כל המעמדים האלו ואחרים משמשים את פליני כדי להרהר על מקומו של הקולנוע בחייו וכך גם בחיינו שלנו (105 דקות. איטלקית, תרגום לעברית).

מחיר כרטיס: 40 שקלים. ניתן לרכוש חבילת 4 כרטיסים לתוכנית ב-100 שקלים.

קישור לתוכנית