סיפור העם כולו

קיבוץ משמר העמק (צילום: מיכאל יעקובסון, רישיון-השימוש, 'ויקיפדיה')
קיבוץ משמר העמק (צילום: מיכאל יעקובסון, רישיון-השימוש, 'ויקיפדיה')
ההיסטוריה של עם ישראל היא של עם שקם מן האפר והפך לפלא נס * יש בינינו אנשים המסמלים את זאת

סיפור על אישה אחת שהוא סיפור העם כולו. "זקנה אחת הייתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת הייתה וענוותנית הייתה. אור עיניה חסד ורחמים, וקמטי פניה ברכה ושלום". זו תהילה של עגנון.

אני הכרתי אישה שכזו בקיבוץ משמר העמק. קראו לה  פנינה, או ניני בחיבה. למן היום שהיכרתיה נישבתי בקסמה. דיבורה היה מתון, נינוח ושקט כאיוושת האילנות שעיטרו את ביתה. אהבתי את שיחות הטנדו שנהרו בינינו. הוקסמתי מדרך חשיבתה היחודית, השונה כל-כך. היא הקרינה ופיזרה אהבה על סביבותיה. לבה שפע וזרה אהבה.

ההיסטוריה של עם ישראל היא של עם שקם מן האפר והפך לפלא נס. יש בינינו אנשים המסמלים את זאת. ניני היא אחת מאלה. היא סמל. קורות חיה של ניני הם בעצם קורות חיו של עם ישראל בעת הזאת.

היא נולדה באוקראינה, עברה את המלחמה בגפה, כילדה במעבי היערות, והיא בת שש. משתמה המלחמה הגיעה לארץ לקיבוץ משמר העמק בחוסר כל. כאן היא העמידה משפחה לתפארת. בנתה בית, נטעה עץ וחרשה תלמים בעמק. אישה יגאל, ילדיה כולם ונכדיה לדורותיהם לחמו את מלחמות ישראל.

היום היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין השוכן בעיבורו של הקיבוץ. את ארונה נשאו נכדיה אל קברה, אשר כוסה ברגבי אדמת העמק, אדמה שכה אהבה. המסע הלוויה יצא מרחבה בטבורו של הקיבוץ, עבר בינות לאילנות רחוצים מגשמי הברכה שרעפו עליהם באתמולים, אילנות שהצלו על ראשי המנחמים הרבים שהלכו מתונות אחרי הארון ושם ניני נישא בפיהם.

שלושה ספדו לה ליד קברה הטרי, שלושה בניה. הראשון ספד לה באין אומר. הוא ספד לה בנגינת מפוחית. ניגן לה את השירים שאהבה: שירת העשבים, א יידישע מאמא ושיר נוסף.

בנה האחר שספד לה דבר על חייה שהיו מלאים שמחות ועצב. ועל דאגתה שלא הרפתה ממנה ולו לרגע אחד, דאגה שלא יחסר דבר למי מבני משפחתה. אמר: "תמיד חיפשת את החלק החסר בשלם. 'האם לא קר לך? אכלת מספיק? יש לך כמה שאתה צריך? אולי תקח עוד קצת?'… החלק החסר הזה שליווה אותך תמיד – הוא כנראה תולדה של אותו הטעם הנורא של התופת שעברת, זה הטעם של השנים ההן שמעולם לא עבר לך , ולא יכולת לשכוח אותו, ובעל-כורחך העברת אותו אלינו… זה שנצרב בך ובנפשך מאז אותן השנים בהן ברחת והסתתרת, ילדה בת שש , לבדך מול כל אותן מפלצות דמויות אדם שרדפו אחריך, שם ביערות של אוקראינה".

בהמשך דבר על אמו העולה השמימה ושם היא פוגשת את הקלגסים הנאצים כשלרגליהם מגפי עור מרופטים והיא עומדת לנגדם תמירה וגאה ואומרת להם: "ניצחתי אתכם. אני ניצחתי אתכם". סיפר את  סיפור אמו, אני שמעתי את סיפור עמנו והם סיפור אחד.

והבן השלישי – בעלה של בתי שרון – אמר "קדיש" לזכר אמו.

"בשם הילדים מעין קדיש".

"אשרי האיש, אמא אשרי האיש,

אשרי האישה והאם

שורדת, לוחמת, פורצת דרכה במעבה היער, בשלג, בבוץ ובשבילי הקיבוץ.

אשת חיל מי ימצא –

ההולכת תמיד בדרכה, בכל דרך,

גם בזו האחרונה. מעין קדיש אמא

……….

אשרי האישה והאם

שזכית לבנים ולבת

לנכדים ונכדות, נינים ונינות

……..

אשרי האישה אמא

שמעשיך – כף זכות

ודבר פיך נבון וחכם,

שימיך מלאכה אמונה,

ועכשיו מנוחה נכונה.

מעין קדיש אמא,

נוחי בשלום אמא …"

הייתה דממה בדברם. גם האילנות דממו כמאזינים. רק הרוח אוושה קלות, כמו לחשה את שמה, כמבקשת לשאתו עד אופקים רחוקים.

אחר ירדו האנשים מי לביתו, ומי למועדון החברים בקיבוץ – לחבוק את בני משפחת תלמי.

משחלפתי אני ליד ביתה של ניני עלו בי זכרונות אישיים מימי היותנו יחד. זכרתי את חן ישיבתה עמנו בביתנו במבשרת באחד מלילי סדר פסח, ואת שמחתה הגדולה בעת שקראה עמנו את סדר פסח בנוסח יהודי כורדיסטן.

וזכרתי גם את מגע ידיה האמונות שהיו מהלכות על כתפי להרגיע, בימים שפקדנו את ביתה שרה רעייתי ואנכי.

ויותר מכל אני זוכר את שירתה מעל קברו של יגאל בעלה האוהב, באותו יום שהלך לעולם, שיר שכמו מצטלצל באוזני גם עתה ביום פטירתה שלה :

"עמוק עמוק העצב בעיניים

עמוק עמוק היין במרתף

הלילה אקרע את לבי לשניים

לך ולגביע הנוטף.

אל תשאלני מה

אל תשאלני איך

בני אדם נולדו לשתוק ולחייך,

בני אדם נולדו לשכוח וללכת

כרוח הנושבת בשלכת".

כזו הייתה פנינה שהכרתי, שופעת טוב, אופטימיות ושירה.

נוחי בשלום על משכבך פנינה האהובה, ובני משפחתך ינוחמו בעשייתם הברוכה.