יצירת אומנות במהותה היא סוג של אשליה. בהביטנו בתפוח מצויר של צייר פלמי כזה או אחר יודעים אנו כי זהו דימוי של תפוח ולא באמת תפוח ואם אך נושיט ידינו לטעום ממנו יפוג הקסם.

אומנות הפסיפס היא אשליה מוזרה עוד יותר, שכן מעצם העובדה שהדימוי מורכב חתיכות חתיכות, ברור לצופה מיד כי אין זה 'הדבר האמתי'. יחד עם זאת, בעומדך מול דיוקנאות הקיסר והקיסרית בכנסיית סאן ויטלה ברוונה – אומנות ביזנטית במיטבה ומהיפים בפסיפסים בעולם – נדמה כי עומדים לפניך אנשים בשר ודם.

לא מעט תנועות אומנותיות האמינו בכוחה של הפרגמנטציה, הידועה שבהן הייתה התנועה הפוינטליסטית שבראשה עמד ז'ורז' סרה, שחקר מדעית את האפשרות של בניית דימוי על ידי חיבור של כתמי צבע טהורים. כתמי הצבע לא חברו בסופו של דבר לדימוי קוהרנטי אך התוצאה הייתה קסומה ויפה להפליא.

ביצירות הפסיפס שלה, בוראת דפנה בירגר שפה ייחודית שאינה באה לידי ביטוי רק באשליית החלקי שהופך לשלם. למן הרגע שהפכה בירגר ל'תופרת', 'אורגת' ו'רוקמת', כשהיא מבקשת להעביר רכות ומרקם של בגד אל אבנים נוקשות וקרות, יצירתה היא בבחינת 'הטעיית העין', אותה אומנות שהחלה כבר בימי פומפי ומבטאת את רצונו של האומן בעזרת יכולת טכנית ומשחקי חומר ואור צל 'לרמות את הצופה. במקרה של בירגר, העומד בחלל התערוכה בסמוך לשטיח הצבעוני והמרהיב, כמעט ואינו יכול להבחין כי מדובר באשליה.

בדומה לאומנים ההלניסטים שביקשו להפוך פיסול שיש קר לבדים ולקפלים רכים ומשתפכים, מוקסמת גם בירגר מהאפשרות של יצירת בגד בחומר שונה לחלוטין. פסל 'ניקה מסמוטריקה', שמוצג מזה שנים בחלקו העליון של גרם המדרגות המרכזי בלובר, הוא דוגמה מרהיבה לאשליה שעל אף העובדה כי אנו מודעים לכך שאלת הניצחון העומדת מולנו עוטה שיש בלבד, קפלי בגדיה כה מרהיבים עד שאנו חשים כאילו היא מרחפת לעברנו ובגדה עף לו ברוח. "כשהגעתי ללמוד את אומנות הפסיפס, קסם לי בעיקר הרעיון לתת רכות לחומר קשה", מודה בירגר.

בירגר למדה בעבר אנתרופולוגיה ותמיד נמשכה לאתני, לאחר, למרוחק ולתרבויות הנסתרות מן העין. "אהבתי להביט בספרים שסיפרו על המקומות האקזוטיים ועל ביגוד מיוחד וכך נולד ה'בגד' הראשון שלי", אומרת בירגר. "הוא קם לתחייה מתוך הספר".

"רקמות ואריגות מיוחדות תמיד ריתקו אותי", היא מוסיפה ואומרת, "ותמיד הוקסמתי מהעמלנות שבאריגים והבגדים ההודיים, הטורקמניים והאוזבקיים, בעיקר אסיה אך גם דרום אמריקה". מעבר ליופי ולצבעוניות, מה שמעניין את בירגר זה הסיפור. כשאנו מתבוננים ביצירותיה, נדמה שאנו נסחפים למחוזות רחוקים ומדמים אל מול עינינו את הדמות שעוטה את הכסות שלפנינו.

אל מול המינימליזם שצמח במודרניזם של המאה ה-20, באומנות המאה ה-21 ניכרת חזרה לעמלנות. האומנות והאמנות חוברות יחד ולא נעשות עוד דיכוטומיות כמו בעבר.

אומני פסיפס שונים מבקשים להם את טביעת האצבע הסגנונית הייחודית ואת חומר הגלם שיבטא זאת טוב מכל. רבים עובדים עם אבנים מלאכותיות, חלק עם אבנים טבעיות ואחרים עם שברי חרס. בירגר בחרה כבר לפני שנים להשתמש באבן טבעית בשילוב אבן קיסר: "אני משתמשת בקיסר רק כשאני לא מוצאת צבע באבנים טבעיות ולעיתים משתמשת בזכוכית סמלטי כדי להדגיש את הצבע".

העמלנות כאמור הפכה לחלק משמעותי ביצירתה ולעתים היא עובדת על יצירה אחת כ–250 שעות ויותר. בתערוכת היחיד הראשונה שלה, ביקשנו ליצור מעין בית, מקום שבו שטיח, בגדים ופריטי לבוש שונים מספרים סיפור שכל אחד מהצופים אולי ימצא בו את סיפור המסע האישי שלו.

אוצרת: מירי קרימולובסקי.

התערוכה תוצג בגלריה 'פריסקופ', רח' בן יהודה 176, תל אביב.

נעילת התערוכה: 23.7.

דף הפייסבוק של האומנית: בירגר עיצובים.

שעות ביקור בתערוכה: שני-חמישי – 20:00-17:00, שישי-שבת – 13:00-11:00.