סיפור על כפר אחד צנוע

צילום: מתוך ספר שחיבר כותב המאמר
צילום: מתוך ספר שחיבר כותב המאמר
אספר את סיפור כפרי סונדור שישב בטח בין הרים בכורדיסטן הרחוקה * כפר צנוע שתושביו צנועים כמותו * כפר אשר אני כותבו ומזכירו פעמים הרבה בחמדת לבי, למען ידעו הבאים אחרינו אורחות תושביו כולם, גבורת גבריו ועמל יומם, וחן נשותיו הצדקניות וחינן הכובש

סונדור כפרי זה ישב חבוק בין הרים שגיאים, קטן היה וצנוע היה, ונדמה היה כמבקש להמעיט עצמו אם מחמת צניעותו, ואם מחמת צניעות יושביו, ואולי מצטנע היה וממעיט עצמו כדי להרחיק מנו את עיניהם של הישמעאלים הרבים שמסביבו, ובכך להדוף אל הרחק את שנאתם וזעמם.

כפרי זה נתייחד בשניים: כל יושביו היו יהודים, עובדה שאין לה אח ורע בקורות ימי עם עולם, וחשוב מכך הכל בסונדור התפרנסו מעבודת האדמה. ענין זה ראוי לספרו ברבים, לעשות צדק היסטורי עם ה"סנדורים", ולמען ידע עם ישראל כולו שחלום הציונות המודרנית – להפוך את העם היושב בציון לעם יצרני שאינו מתפרנס מ"עסקי אוויר" ולעם של עובדי אדמה – נתקיים בכפרי מאות בשנים קודם בואו של א. ד. גורדון לעולם, וקודם לעליות הראשונות שעלו ארצה לגאול ולהגאל.

בכל בוקר, קודם שהחמה הייתה יוצאת מנרתיקה היו משכימים הגברים, שותים תה חם, עומסים על גבם את כלי עבודתם והיו חופזים אל הכרמים לעובדה ולשומרה. אני זוכר את אבי ואת אחי יוצאים כל בוקר אל שלושה הכרמים של משפחתנו, ויותר מכך אני זוכר את אמי יוצאת מן הבית לקראת צהרי היום, נושאת על גבה מאכלות ומים, סעודה לאישה ובניה העמלים בכרם. פעמים הרבה הייתי משתרך אחריה, ובא אל הכרמים לראות את אבי ואחי בעמלם המפרך, את הגפנים הרבות שהיו פזורות בכרם באין סדר ובאין שורות, בשונה מן הכרמים הסדורים ששורות ישרות נמתחות בהם בארץ חמדת אבות, ולהתבשם מיפעת ההרים שחבקו את הכפר, את כרמיו ובוסתניו בחיבוק שופע אהבה.

חיי היום-יום היו קשים מנשוא. הגברים עבדו בכרם ברוב ימות השנה. בשאר הימים הם יצאו ל"קרוואן", למסעות אל ישובים סמוכים ולערים רחוקות יותר לעסוק ב"סחר חליפין". הם נתנו ענבים וצימוקים, או גבינות שחבצה אמי וקבלו תמורתם בגד, או דבר אחר לצרכי בני ביתנו. והיו שנשדדו בדרכם, והיו שנרצחו ולא ארחיב בכך בעת הזאת.

אמי, כשאר נשות הכפר, הייתה אישה עמלנית. עמלה היה קשה שבעתיים מעמל אבי. בבוקר בבוקר קודם שיכול אדם להבחין בין זאב לבין כלב, בין כחול ללבן הייתה יוצאת אמי אל השדות לקושש עצים. את שאספה הייתה מעמיסה על גבה והייתה שבה אל ביתה מיוזעת ושרוטת כפיים. בחצר הבית הדליקה מדורה ועליה שפתה את הקומקום לחלוט תה לבני ביתה קודם צאתם לעבודתם.

לאחר לכתם הייתה נכנסת אל מכלאות הצאן לחלוב את העזים קודם שהייתה משלחתם עם הרועה לכרי המרעה. משהלכו אלה (הגברים) ואלה (צאן) נכנסה אמי אל תוך ביתה והחלה להתקין סעודת בוקר לילדיה הקטנים הרבים. בתום הסעודה עברה אמי בכל חדרי הבית לכבדם ולנקותם, לנער את המחצלות שעליהן ישנו בני הבית ולקפל את השמיכות שאותן תפרה במו ידיה.

משתמו שעות הבוקר נטלה אמי כדים והלכה אל המעיין שרחוק היה מהכפר מהלך חמש עשרה דקות הליכה להביא מים חיים לבני ביתה. יש והייתי הולך עמה אל המעיין ששפע מים חיים, טובים וצוננים, שהיה עטור במיני ורדים צבעוניים. אז הייתי מרווה את צמאוני ממימיו הטובים, ושב עם אמי לכפר בחדוות ילדות מאושרה.

מיד בשובה מן המעיין הייתה מכינה אוכל מבושל לאבי ולאחי שעבדו בכרם.

בשובה מהכרם יצאה אמי אל הנהר לכבס את בגדי בני המשפחה הרבים ואחר כך הכינה ארוחת ערב לכל בני המשפחה.

לעת ערב הייתה יוצאת לקראת הרועה להכניס את הצאן למכלאותיו תוך שהייתה מונה את מנינם, שלא יחסר מהם אחד, ואחר הייתה חולבת את הצאן בשנית ומתחילה בחביצה אל תוך הלילה.

ועוד עמל רב וטרחה רבה טרחה אמי כל הימים וכל השנים, ומעולם לא זעמו פניה. על פניה העדינות היה נסוך כל העת אור יקרות, ובעיניה זרח אור שהפיץ אהבה לכל.

בכפרי זה היו הרבה שמחות, הרבה אהבה והרבה טוב. עליהם אספר בעת אחרת.