בפרק ב' של ספר שמות, מתוארת לידת משה וכן מתקבלת תמונה על השנים הראשונות לחייו. עקב הגזירה על השלכת הבנים ליאור, מונח התינוק משה בתיבה וזו שטה על היאור. בת פרעה מאמצת את התינוק, מביאה אותו לארמון ונותנת לו שם – משה. הילד גדל, יוצא לעולם ורואה את אחיו הסובלים בעבודת פרך. הוא מכה למוות איש מצרי שהיכה איש יהודי וניסה להפריד בין שני ניצים. הוא נמלט למדין, שם הוא מסלק כמה גברים שהטרידו את בנות יתרו שבאו לשאוב מים עבור צאנן. ובינתיים, זועקים בני ישראל לשמיים עקב סבלם וזעקתם נשמעת "וישמע אלוהים את נאקתם ויזכור אלוהים את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב. וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים" (שמות, ב', 24-25).
תמצית תולדות חייו של משה מעוררת תמיהות רבות. התורה מקדישה דפים רבים לסיפורי האבות ובמיוחד ליוסף. תוך כדי עבודתי על הסיפורים האלה, התחזקה בי התחושה שמשה אינו אלא יוסף שבא כדי להמשיך את עבודתו עם אחיו. בכל אופן, אין לי ספק שמשה נמצא באותו מעמד כמו יוסף במשמעות של לדעת שיש בורא והנהגה לעולם. כמובן שמשה פעל כל חייו להגשים זאת מכוח אישיותו. ואם כך הוא הדבר, מה הטעם להכביר מילים מה עשה משה בארמון פרעה? ככל הנראה, הוא היה נסיך מצרים ומועמד לרשת את פרעה, שהתרשם עמוקות מאישיותו היוצאת דופן כפי שקודמו התרשם מיוסף.
משה הוא למעשה פרינציפ קוסמי. לכאורה הוא איש פרטי, אולם הוא מסמל את השלב הקריטי שאליו מיועד להגיע כל אדם במהלך האבולוציה הרוחית. כל אחד מאתנו יצטרך להתמודד עם המצב הזה בבוא העת. אנו נתבונן במסע רוחי ייחודי שבדרך כלל נסתר מעיני בני האדם. פרטיותו של האדם היא מקודשת, הצלחותיו וכישלונותיו הם עניינו הפרטי. אולם כאן עומד האיש משה חשוף ומערכי נפשו גלויים לציבור. למעשה, הוא התנדב להיחשף כדי לחנך אותנו לדרך שירות הרוח האמתית.
אברהם, יצחק, יעקב-ישראל, יוסף ומשה הם למעשה שמות של מצבים תודעתיים נעלים שבני האדם הרגילים בעלי תודעה ארצית לא מסוגלים להגיע מכוח עצמם ובוודאי שאי אפשר להבין זאת בשכל הרגיל. מצבים תודעתיים אלה מתגשמים בעולם באמצעות הגוף הגשמי אותו אנו לובשים בעת שאנו נולדים עלי אדמות.
אני מדבר לכל אורך סיפורנו על המצב של קין לעומת המצב של הבל. קין מסמל את האדם הארצי, הבל את האדם הרוחי. אברהם מסמל את הופעת האלוהות עלי אדמות. הוא בא לנטרל את המצב האובדני שאליו נפל המין האנושי כאשר נטש את תודעת גן העדן ולמעשה הפך את עצמו לעוד בעל חיים. המצב הזה מחייב את הכחדת המין האנושי וכנראה את העולם, כיוון שללא בני אדם החיים בתודעת גן עדן, מטרת הבריאה איננה מתגשמת ואין לה הצדקה.
לדעתי, הסיפור של עקידת יצחק על המזבח בא לנטרל את המצב הזה שבו אברהם – המייצג את האלוהות – שוחט את המין האנושי המיוצג על ידי יצחק. במעשה סמלי זה, מבטל אברהם את ההכחדה הבלתי נמנעת של המין האנושי ופותח את הדלת לשיקומו.
אחריו באים יצחק, יעקב-ישראל והאימהות, שכל אחד ואחת מהם תורמים את תרומתם המכרעת לכינון האפשרות לשיקום המין האנושי. בהמשך אנו רואים את המצב התודעתי הייחודי של יעקב-ישראל שבו נע האדם בין מצבי תודעה עילאיים מתחלפים.
משה לוקח על עצמו את המשימה הכמעט בלתי אפשרית לשקם את המין האנושי למעמדו הנעלה ובכך עוסקים ארבעת הספרים הבאים.
