ספר שמות (חלק ג')

נפש האיש משה צלולה כמעט לחלוטין * רק חוט שערה דק שבדקים מפריד בינו לבין הגשמת הנתיב הרוחי

בפרק ג' מתואר כיצד משה, תוך כדי רעיית צאן יתרו, זוכה להתגלות אלוקית מתוך הסנה הבוער. המלאך מסמל כאן את 'האני העליון' ופסגת הר האלוהים מסמלת את המוקד האינדיבידואלי הפנימי הנצחי – 'הניצוץ האלוהי' כפי שהוא מכונה. המסע הרוחי הוא טיפוס אל פסגת ההר. כאשר אנו מגיעים לפסגה, אנו חווים את מהותנו האמיתית – הסנה הבוער באש שאי אפשר לאכלו. החוויה שבה מתנסה משה היא פנימית וחיצונית גם יחד.

משה רואה את 'אלוהים' פנים אל פנים. משה נמצא בשלב הסופי של הנתיב הרוחי. בשלב זה, רואה האדם את 'האני העילאי' שלו פנים אל פנים. אדם הוא השלב שבו מתגלה אלוהים עלי אדמות בגוף גשמי. בשיטות אמונה רבות, אמירה זו היא כפירה בעיקר ואנשים הוצאו להורג על כך, אולם זו האמת. משה כבר בן שמונים. הוא היה נסיך מצרים וכנראה עבר שם חניכה לפי הידע שהיה למצרים; וכמו כן יש להניח שלמד אצל יתרו (המכונה גם 'רעואל'),  'עמית האלוהים' וכהן מדין. אולם משה, כנשמה ותיקה מאוד, עבר את כל התהליכים האלה פעמים רבות והוא לא היה תלוי בלימודים אלה. אולם, בכל תקופת היוולדות מחודשת, על האדם לעבור מחדש את כל התהליכים הנפשיים והרוחיים עד למקום שאליו הגיע במחזור הקודם ומשם להמשיך.

משה מתקרב אל הסנה הבוער כדי לעמוד על פשר התופעה יוצאת הדופן, אך נענה בקריאה: "אל תקרב הלום, של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".

מהי קדושה? מקום יכול להיות קדוש אם האנשים שפוסעים עליו הם ישרים וכנים מכוח עצמם. קדושה היא למעשה מצב שבו מחשכי תהום התודעה נמחקו לגמרי. נפש האיש משה צלולה כמעט לחלוטין. רק חוט שערה דק שבדקים מפריד בינו לבין הגשמת הנתיב הרוחי. משה מקדש את האדמה מכוח נוכחותו ועליו להשיל את נעליו כדי לרומם אותה ולהסיר את החציצה בינו לבין הבריאה הגשמית.

לשם מה להוריד את הנעלים במקום קדוש? הנעל מסמלת את המצב הנמוך שבו פוסע האדם על לכלוך וזבל. על האדם להשיל את המצב הנמוך הפנימי בבואו לדרוך על 'אדמה קדושה'. מקום קדוש יכול להיות רק בפנימיות. אין שום מקום חיצוני קדוש. הפנימיות מתקדשת כאשר משקעי מחשכי התת מודע הולכים ומתבהרים. כאשר מתבהר התת מודע כמעט לגמרי, רואה האדם את 'אלוהים' פנים אל פנים. זה המקום שבו עמד יעקב כאשר נלחם עם המלאך ונצחונו על המלאך למעשה מחק את האחוז האחרון שנותר. משה אמור להתמודד לכל אורך הדרך עם שארית זעומה זו בנפשו שעליו להסירה, אולם זו משימה לא פשוטה כלל. הוא זקוק להדרכה ולסיוע של 'מלאך' – אחד מהחברים בחוג 'י-ה-ו-ה א-לוהים' שמכוח תודעתו העילאית ינחה את משה בדרך אל 'ארץ ישראל' – המצב הרוחי המושלם. כפי שציינתי למעלה, משמעות המילה 'ישראל' היא גם 'איש אלוהים', התגשמות האיכויות הרוחיות עלי אדמות.

כאשר גרשנו את עצמנו מגן העדן, נאלצנו ללבוש בגדים ונעליים, מאחר וניתקנו את עצמנו מטבע הבריאה ונפלנו אל תחתית הסולם האבולוציוני. כעת, משקם משה את המצב הרוחני של האנושות.

כפי שראינו בסיפור של יעקב, בעת שהיה ראוי להשיג את המצב הרוחי של 'ישראל', נשלח אליו שליח. גם כאן פועל העיקרון הזה, שאדם איננו יכול לסיים את המסע הרוחי מכוח עצמו והוא חייב לפעול בהרמוניה עם כל האינדיבידואלים שבבריאה. אין להסיק מכך שהדבר מגביל את האדם או הופך אותו לתלוי; להיפך, פעילות משותפת הרמונית היא פסגת החופש האינדיבידואלי וחירות האדם. חופש אמתי מותנה ביכולת לפעול בצוות בהרמוניה מוחלטת.

אנו רואים שפועלת כאן מערכת שמורכבת מאינדיבידואלים. אולם, שרויים אינדיבידואלים אלה במצב של אחדות שאותה איננו יכולים להבין עד אשר נתחיל לחוות לפעול בכוח אחדות זו.