הקדוש ברוך הוא נגלה למשה בסנה ומצווה עליו לגאול את בני ישראל ממצרים. בתחילה מסרב משה לבקשה ואומר "בי אדני, שלח נא ביד תשלח" (שמות, ד', 13).

אני נוהג להתבונן בסיפורי התורה כבמראה ואני שואל: מה בעצם מנסה הרבן משה ללמד אותנו? ככל שמעמיק אני להסתכל בתמונה זו, מתגלים עומקים נוספים שלא נראים בראייה ראשונית.

מה בעצם מעניין את הציבור בהתלבטויותיו הפנימיות של משה, אם בסופו של דבר יצאנו ממצרים, קיבלנו את התורה (או חלקה) והגענו בדרך לא דרך אל ארץ ישראל?

על פניו נראה שמשה מתלבט ומהסס. עדיף שמישהו אחר, מוצלח יותר, ייקח משימה זו על עצמו. אולם המסר כאן למעשה איננו משה – כל אחד מאתנו הוא משה שאמור לעלות ל'הר סיני' ולהוריד את התורה. בלב כל אחד מאתנו בוער הסנה הסמוי באש הניצוץ האלוהי שאיננו כבה. אין לאף אחד מאתנו תחליף.

על פניו, נראה פשט הסיפור די ברור. הבורא מנסה לשכנע את משה שעליו לקבל את ייעודו ומשה מנסה להתחמק בכל מיני תירוצים. משה נמצא ברמה שאליה הגיע אחרי דורות רבים מאוד של שירות מפרך למען האנושות. הוא החל בשירות זה לאחר כל מחזורי הלימוד ושלבי הבערות שכל אחד מאתנו חייב לעבור, להפיק לקחים ולקחת אחריות על עצמנו, על המין האנושי ועל הבריאה בכללותה. זה תהליך שנמשך מיליארדים של שנים, כך לדעת כל החכמים שעיינתי בדבריהם. למעשה הזמן לא קיים, זו אשליה הנגרמת מחמת העולם הגשמי שנכנס לתנועה. אנו קיימים רק בזמן הווה, העבר לא קיים והעתיד יצטייר על פי מה שבונים אנו וטווים בהווה.

משה מציג כאן עוד בעיה לכאורה. למדנו לקראת סוף ספר בראשית שקיימים שני מצבי תודעה – 'יעקב' ו'ישראל'. תודעת 'יעקב' היא שלב מתקדם ביותר שבו מודע האדם לחובותיו הרוחיות, הוא יודע ומכיר שיש בורא ותכלית לעולם. הוא מודע לסיבות שגרמו לנפילת האדם ממצב גן העדן וכיצד לתקן זאת, אבל עדיין אין לו ראייה קוסמית רחבה. לזה הוא הגיע בתודעת 'ישראל' ואת זה מפגין הוא רק לקראת סוף הסיפור, כאשר מראה הוא ליוסף מי בעצם הבכור מבניו – הבכור הרוחני.

רואים אנו בהמשך שלמשה אין תודעה כזו – הוא לא יודע ממש את העומד להתרחש והוא כל הזמן צריך לקבל הוראות וחיזוקים מהבורא. הוא עומד פנים אל פנים מול הכוח הבורא, אבל עדיין לא יורד לסוף דעתו. זה אחד השלבים הקשים והמתסכלים ביותר עבור כל אדם שהגיע לפסגת התודעה שאותה השיג בעמל דורות מפרך. הוא יודע שכל מה שחסר לו זה עוד צעד קטן ואז יזכה להיכנס ל'ארץ הבחירה' ולתודעת 'ישראל'.

משה מלמד אותנו כאן את מהות דרך ההתאמנות הרוחית. זה לא דבר שאפשר להשיגו בלימוד ספרי הקודש, בביצוע של תרגילים אזוטריים מתקדמים, בצומות ובסיגופים. זה מצב שאליו מגיעים אנו רק לאחר דורות רבים של הוכחת דבקות במשימה ושירות ללא תנאי למין האנושי. כל עוד קיים בדל כלשהו של אינטרס, אנוכיות וטינה קלה שבקלות, לא ישיג התלמיד את היעד.

משה, כאשר הוא חושף את עצמו, מציב למעשה מראה בפנינו ובה עלינו להתבונן ביומיום. סיפורי התורה הם למעשה תהליכים פסיכולוגים שמתרחשים בנפשותינו כל העת.

משה חושף את מאבקיו הפנימיים, כיוון שאלה מתרחשים בנו כל העת. הלקח הוא שאין לאן לברוח. ההתחמקות מאחריות ממיטה אסונות כבדים על המין האנושי ועל הבריאה בכללותה. לכל אחד מאתנו חשיבות קריטית ועל כל אחד מאתנו 'לנגן' בחייו את הצליל הקוסמי הייחודי לו ושחיוני למארג הסימפוניה האלוהית שכתב הבורא יחד עם משה.