עוד ויכוח מיותר

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות (צילום: הרשות השופטת של ישראל)
נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות (צילום: הרשות השופטת של ישראל)
על העימות בין ח"כ דוד אמסלם ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות * זה רק קצה קרחון לנתק השורר בין מערכת המשפט ובין העם ונבחריו

לאחרונה עסקה המדיה בגרסאותיה השונות בוויכוח שניטש בין חבר הכנסת דוד אמסלם לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. מח"כ אמסלם נשללה שלוש פעמים זכות העמידה בפני בג"צ, זכות הניתנת היום לכל דכפין ביד רחבה.

אך לא לצורך בירור ענייני הזכויות והחובות העומדים לרשות הבאים להתדיין נתכנסנו, אלא לצערי, מטעמים של סגנון וכבוד הדדי שהופרו הפעם. יש הטוענים כלפי אמסלם שלא נהג בכבוד הראוי כלפי הנשיאה. אני סבור כי הנשיאה תרמה את חלקה בכך שלא נהגה בכבוד הראוי כלפי העותר בפוטנציה שהוא גם נבחר ציבור. אין מנוס אלא מלהגיע למסקנה המצערת, כי חיות טעתה פעמיים. בפעם הראשונה כאשר פעלה בניגוד לכללי האתיקה ו'הסבירה' לאיש ציבור כיצד עליו להתבטא ומה מותר/רצוי שיגיד, ובפעם שנייה טעתה לגופו של עניין. מה עניינו של העראק לכאן ומה אמורה לבטא ההתייחסות אליו? 

ממקרה נקודתי זה ראוי יותר לבחון את מצבה של מערכת 'עשיית הצדק' ומעמדה בראייה אסטרטגית. איך בתוך דור  אחד ירד האמון במערכת המשפט מ-80 אחוז לשבעה אחוזים? יש בעיה חמורה. ומי מתנכרת לה במיוחד? המערכת המשפטית. שם, אצל כבודם, עולם כמנהגו נוהג – החל באופן בחירת השופטים והכללים המלווים אותה ("יש לה אג'נדה") וכלה בעובדה כי יש בהחלט דין שונה למתדיינים בפניה. "אכיפה בררנית", קרא לכך נתניהו. לצערי הרב, נגררה אסתר חיות לוויכוח המיותר הזה, אולי שלא מרצונה, וחבל. מערכת המשפט זקוקה לריענון דחוף ומהר. לעניות דעתי, כבודם הם שאמורים לתת ביטוי לצורך זה ולא בהתפלמסות מיותרת עם נבחרי הציבור.

ביניים: האם נתניהו שומר על מערכת המשפט?

לא אחת חוזר הניגון במדיה ובנספחיה החדשים יחסית: מה הייתה מדיניותו של נתניהו כלפי מערכת 'עשיית הצדק'?

נתניהו סיכל יותר מפעם אחת את חוק ההתגברות (חוק יסוד השפיטה) – הן זה המצומצם, שהיה בכוחו לסיים את ההתעללות המתמשכת בתושבי דרום תל אביב; והן זה המורחב, שהיה בכוחו לשים סייגים להתעללות אפשרית של העליון בחוקי יסוד. הדברים קרו בעידן הקודם, כאשר כיהנה איילת שקד כשרת המשפטים. נתניהו עשה זאת בקריצה למשה כחלון על מנת שסיעתו תצביע נגד החוק. עצם הידיעה על התנגדות זו גזרה את דינן של ההחלטות האמורות. נתניהו שמר אז בשיניו ממש על מערכת המשפט מכל משמר. גם אהרן ברק הזכיר עובדה זו במפורש ובאופן מיוחד כאשר פנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה/הצעה לסיים את הסאגה הנוכחית של משפט נתניהו בהסכם טיעון. לדעתי טעה אז נתניהו בגדול בסירובו לתמוך בחקיקה שהציעה שקד – הן מבחינת העניין שלו עצמו וגם כי בכך הוא גרם להחמצת מהלך שהיה חשוב להבראתה של מערכת חולה זו.

את חיות אני זוכר לחיוב בפסקי דין שונים, אך גם בביקורת. כך למשל בהתערבותה לסילוק יולי אדלשטיין מתפקידו כיו"ר הכנסת וגם הוסיפה חטא על פשע בשליפה הפתאומית של עמיר פרץ מאלמוניותו לתפקיד זה באופן זמני. עד היום אינני מבין מהיכן שאבה חיות את הסמכות החוקית למהלכים אלה.

ובחזרה לחוק ההתגברות. השנה היא 2012. נתניהו היה ראש הממשלה ופרופ' יעקב נאמן ז"ל שר המשפטים. השניים תכננו את הבאת חוק ההתגברות לאישור כרגיל (שלוש הצבעות). הצעת החוק הונחה להצבעה ראשונה על שולחן הכנסת. ומי צלצל לנתניהו? ניחשתם נכון, אהרן ברק. הוא ביקש מראש הממשלה לסלק את הצעת החוק מעל דוכן הכנסת ולא להניחה שוב. נתניהו אכן סילק את ההצעה בהסכמה מאונס של יעקב נאמן… כך פעל נתניהו במסירות רבה להגן על המערכת. האם זו השיבה לו כגמולו? אתם תשפטו. לעניות דעתי הוא טעה באורח חמור, נשכב על הגדר כאמור באופן לא צפוי, לפחות על פי הכרתנו את האיש ואת תבונתו יוצאת הדופן.

לצערי הרב חרץ נתניהו בכך את עתידו הפוליטי. אנו הפסדנו (כנראה) מנהיג משכמו ומעלה, כפי שעם ישראל תמיד ידע לעשות לעצמו…