כן, קוראים יקרים, כאשר יש לנו מילה טובה לומר – אז בבקשה נאמר אותה בפה מלא ובמלוא ההערכה. זה מספר שבועות הפכתי לצרכן קבוע של קו 484, השייך לחברת האוטובוסים 'סופרבוס'. האוטובוס יוצא מהתחנה שליד ביתי בדרכו לתל-אביב. חולפות להן כחמישים דקות ואני כבר נמצא ביעד שלי: קניון עזריאלי התל-אביבי.

לוחץ על כפתור המעלית המוביל אותי לפגישה באחד המשרדים. בחלוף כשעתיים, כאשר דפי מחברתי מלאים בדברים ששמעתי – לשם כתיבתו של ספר חדש – ותרמילי מלא במסמכים חשובים והיסטוריים, עושה דרכי חזרה הביתה, למבשרת. רק לחצות את הכביש ואני כבר בתוך האוטובוס הנקי והמבריק, המדייק כמו שעון שווייצרי.

כל הנסיעה לתל-אביב וחזרה למבשרת עלתה לקופת המשפחה 15.60 שקלים. נכון, בהיותי 'קשיש' נהניתי מהנחה של חמישים אחוז המוענקת לנערים וילדים, אבל ההנאה כפולה ומכופלת נבעה מהעובדה שלאורך כל הנסיעה – לתל-אביב וממנה – לא הבטתי אפילו פעם אחת לעבר המכוניות הנוסעות לפניי. עיניי היו נעוצות בפתרון התשבץ בעיתון (בהלוך…) ובשובי משם מקריאה בספר השירים של חברי הטוב, יוסי אלפי.

לא פקקים, לא חיפוש אחר חנייה, לא עצבים מרוטים ועייפות בגינם, אלא יורד מהאוטובוס רענן ומאושר.

הנסיעה האחרונה, ביום שני השבוע, הייתה עבורי נסיעה מיוחדת. בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם עליתי לאוטובוס קו 484 בתחנת הרכבת 'סבידור'. התחלת הקו. הייתי הנוסע היחיד. הוא חלף על פני מספר תחנות בדרכו להרי ירושלים. להפתעתי הרבה, לא התווסף אף נוסע בכל אחת מן התחנות. וכך הפכתי לנוסע אח"מ שנהג מסיעו הביתה. הרגשה מוזרה.

בתום הנסיעה, שארכה כאמור כחמישים דקות, שאלתי את הנהג החביב, פארס אעביד משכונת עיסאווייה הירושלמית, אם זה מקרה יוצא דופן? "האמת", השיב בחיוך, "זו הפעם הראשונה שזה קורה לי. נכון, בדרך כלל שעת צהריים אינה שעה עמוסה, אבל אנו מחויבים לצאת בזמן וכך אנו עושים".

אסביר מראש: איני חבר בחברת האוטובוסים 'סופרבוס' ואיני מכיר איש בחברה זו. אין לי מושג אם החברה נסחרת בבורסה או לא. מה שאני יודע הוא דבר אחד: אתם, תושבי מבשרת והיישובים הסמוכים, הניחו את מכוניותיכם חונות ליד הבית וסעו לתל-אביב באוטובוס ממוזג, נקי ומדייק בלוח הזמנים. לא רק למען חיסכון בהוצאות המשפחה, אלא למען בריאותכם.

נסיעה טובה!