יושב מול הטלביזיה. על המרקע מרצדות לנגד עיניי תמונות קשות עוכרות שלווה. התמונות הראשונות באות מאוקראינה הרחוקה, האחרות מקניון רמת אביב.

יש לי ענין אישי מיוחד במה שמתרחש באוקראינה. לפני חמש שנים הגעתי לשם במשלחת של "האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית" (Israel association of periodical press). סיורנו עבר דרך קייב, לביב ומקומות אחרים, מקומות שעולים בלהבות כיום. במהלך המסע פגשנו שרים, חברי פרלמנט, ראשי ערים, עמיתים מהעיתונות האוקראינית, ואת רבני הקהילה היהודית ופרנסיה.

לדידי גולת הכותרת של סיורנו היתה הביקור במצבת הזכרון להנצחת היהודים אשר בבאבי-יאר. גיא הריגה שבו נרצחו יותר משלושים ושבעה אלף יהודים במהלך יומיים על-ידי הגרמנים והאוקראינים שותפיהם להשמדה, שששו לטבוח את שכניהם היהודים אזרחי אוקראינה. במקום הזה – המצוי בכותרות בימים הללו – ערכתי והינחתי טכס בו נטלו חלק כל חברי המשלחת ומארחים אחדים. קראנו פרק מתוך ספר תהלים, אמרנו קדיש ואני דקלמתי על-פה קטעים מתוך הפואימה הנצחית: "באבי-יאר" שאותה כתב המשורר הרוסי ייבגני יבטושנקו הפותחת במלים: "על באבי-יאר אין יד ואין מצבת, מדרון תלול כדמות גולל על קבר. אני אחוז אימה".

אני רואה עתה את המראות הקשים משם, המוקרנים על המסך ואני נבעת. אודה, אני נמלא חמלה ורחמים למרות זכרונות ההיסטוריה המרים מאותה ארץ תלאובות. גם אודה שאני בעד פתיחת שערי הארץ בפני הנמלטים משם המתדפקים על שערי ארצנו שהרי אנו… זוכרים את העבר. שהרי אנו… העם הנבחר.

תוך שאני הוגה במראות הצובאות לנגדי מהארץ ההיא – מראות שאוחזות בסרעפי ואני הוגה בהן בזעזוע, בכאב, בחמלה וב… מחשבה מה עלינו לעשות? וכיצד עלינו להיערך? כדי לקדם את הרעה כאשר נותקף על-ידי אויבינו ומבקשי רעתנו – באות ועולות תמונות מזוויעות מקניון רמת אביב, קניון העשירים, קניון הבנוי לתפארה בטבורו של העשירון העליון היושב מדושן עונג בארצנו הטובה.

אני מתבונן בהן הלום ונבעת. יהודים מכים יהודים עד זוב דם. יהודים נאלחים המזכירים קוזקים או חיות טרף, הולמים זה בזה באגרופיהם, בועטים אלה באלה ברגליהם, והדם ניגר כמים ומכתים את רצפתו המבהיקה של קניון העשירים. המראות הללו מן הקניון היו קשות לי אף יותר מאלו שבאו מאוקראינה.

ואף את זאת, החיות הללו מקניון רמת אביב לא נלחמו על פת לחם חסרה, ועל מים להרוות צמאון ימי מדבר רבים. הם לחמו זה בזה על… כפכפים. הם לחמו על הזכות הגדולה, המתגלגלת לפתחם פעם אחת בימי חלדם, לקנות כפכפים באלף וחמש מאות שקלים!!!

אילו ראיתי את הנבלות הללו נאזקים בידיהם וברגליהם על-ידי השוטרים של מדינת ישראל ומובלים אחר כבוד לכלא הייתי נרגע קמעה, אך זה לא קרה.

עתה שנותרתי בכאבי עם התמונות של בני עמי (אחדים, מעטים) נעדרי חמלה, נעדרי אנושיות, חסרי צלם אנוש אני חש דחף עז לכתוב.

אני כותב להרחיק ממני את שדי הלילה שעלולים לבוא בחלומי ולבעתני בשל מה שעיניי ראו. אני כותב על-מנת לפרוק ממני את כאב המראות, על מנת להשאר שפוי בעולם הזה המטורף, ובארץ הזו הטובה שאחדים (מעטים, מעטים) מבניה הפכו לחיות אדם, המוכנים לרצוח את אחיהם על כפכפים למדרך רגליהם. ואנו אנה אנו באים?