הדברים שאספר הם מימים רחוקים, ימי תום, ימים אחרים שלא כימים הללו שהעולם מלא רמיות, וכל מקום שאתה מתבונן בו השקר רוחף בו בענני אי-כבוד.
אני נולדתי שם, באותם ימים רחוקים. אני נולדתי בכפר קטן בכורדיסטן שיצא לו שם בעולם, לאחר שנשיאנו יצחק בן-צבי ביקר בו וסיפר יחודו. הדבר קרה לפני הקמת מדינת ישראל, שנים הרבה לפני היותו נשיא.
הוא הגיע לסונדור ונפעם למראה עיניו. לימים פירסם נשיאנו בספרו "נדחי ישראל" את שראה וחווה. הוא סיפר בהתפעמות על כפר שכל תושביו יהודים – דבר שאין לו אח ורע בהיסטוריה של עם ישראל – ועל כך שכולם עבדו את האדמה והתפרנסו מיגיע כפיהם.
כפרי זה ואנשיו עולים לנגדי בכל עת שאני עובד בגן ביתי, בעת שאני עודר ומשקה את האילנות, השיחים והפרחים, בעת שאני מתבונן בעלווה הירוקה ובעלים שקצתם מנומרים, וקצתם מוריקים, וקצתם בוהקים כצבע נחושת קלל, ואז נדמה אני עלי כעובד בכרמי משפחתי שם בהרחק.
חן גינת ביתי משגיאני ומוליכני אל הורי ואחי ואל אנשי כפרי בסונדור שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם עבדו את האדמה.
בני כפרי הקדימו מאות בשנים את החזון הציוני שביקש להפוך את העם היהודי לעם המתפרנס מיגיע כפיו ומעבודת האדמה, ולא מעסקי אוויר. הם היו מוריו של א. ד. גורדון, שראה בעבודת האדמה כדת.
הברכה שרתה עליהם ובמעשי ידיהם. והברכה הזאת האירה את פניהם, ונסכה בלבם חמלה וחן וחסד לזולת. הם סעדו זה את זה ולא ידעו שקר מהו. עולמם היה חף מרמיות.
אנשי כפרי לא שמעו על הרמב"ם ולא הכירו את משנתו אך חיו על-פי ערכיה שתמציתם: "מוטב לו לאדם לפשוט עור בהמות נבלות ובלבד שיוכל לפרנס עצמו ובני ביתו ולא יזדקק לאחרים". בכפרי לא היו אברכים לובשי שחורים בטלים שתורתם אומנותם. בכפרי היו עובדי אדמה חסונים שעבדו בכרמים, שאהבו את אלהים – ואלהים אהבם.
עגנון אומר: "כל עיר שבני אדם נאים דרים בה נאה היא". וסבורני שעיקר חינו של כפרי בא לו מחן הנשים שבו, כי כשפיזר אלהים את חינו על נשות ישראל הוא שפע והרעיף ממנו יותר קבין על נשות כפרי ונשות כורדיסטן האחרות.
בשנות החמשים זנחו בני סונדור את כפרם כאיש אחד, ועלו ארצה כחלוצים הללו שהניחו את בתיהם ובאו לחון את אבני ארץ ישראל – ארץ חמדת אבות – וללחוך את עפרה.
ואף בארץ הם התמידו בעבודת כפיים. עבדו בחקלאות, בחפירות, בבנין ובסלילת כבישים. והגם שהיו ערלי לב שבזו להם, ולגלגו להם וספרו עליהם בדיחות מעליבות, לא קמו מתוכם אנשים שאמרו: "נשובה מצרימה" – והם גאוותי.
ועם המלים הכתובות הללו ששפעו מ"קולמוסי" אוכל לומר עתה בסייפא, שיודע אני מי צריך לדברי אלה, ותפילתי שאלה אמנם יקראום, ויתנום על לבם, להגיד תפארת האנשים ההם התמימים, עובדי האדמה הנאצלים שהניחו את רכושם, את עברם ואת כרמיהם, ועלו לציון וירושלים – מושא חלומם ומשאלת לבם הכמוסה.
