על הנגב יורד…

המשרד לביטחון פנים לא מאכזב. הפגנה בגשר המיתרים על רקע מותו של אהוביה סנדק ז"ל (צילום: דוברות המשטרה)
על הפשיעה בדרום בקרב המגזר הלא יהודי ועל נקודת מפגש אפשרית בינה לבין פשיעה לאומנית * וגם: מה ניתן ללמוד מהתנהלות המשטרה ומערכת המשפט בפרשת מותו של אהוביה סנדק ז"ל?

אריה שיף, שירה למוות בבדואי שניסה לגנוב את מכוניתו, הועמד כזכור לדין, כאשר פרקליטות המדינה תובעת מאסר בפועל של ארבע שנים. שיף נדון לתשעה חודשי שירות לציבור וקנס כספי. בשורה התחתונה, שיף לא יישב בכלא וגם, ראו זה פלא, בדואים פסקו מלפקוד את ביתו או לטפל במכוניתו. משפחת שיף יכולה לישון בשקט.

סיפורו העגום של שיף, שהגיע למסקנה שהמשטרה אינה מסוגלת להגן עליו, הוא סיפורם של אלפים מתושבי הנגב. הוא סיפורם של אלפים היוצאים בבוקר לעבודת יומם וחרדים לנוכח תעתועי צעירים בדואים על הכבישים, כאשר מילימטרים חוצצים בינם לבין תאונה קטלנית. הוא גם משקף מצב שהלך והחמיר במרוצת השנים. תחילתו בקול ענות חלושה של פלישת בודדים לשטחי אש של צה"ל, אך לאחר מכן שוכללו השיטות וכבר הופיעו הבוזזים במחנות צה"ל, בנשקיות, הפעם על טרקטורונים. בעוד השומרים מוזהרים מפני פתיחה באש העלולה לגרום לאבדות בנפש, הרמטכ"לים בעת ההיא, אייזנקוט וגנץ, מעולם לא פעלו באופן דרסטי כנגד פשיעה זו. מסתבר כי הם לא הבינו את המשמעות לשנים שיבואו וגם לא הפעילו לבלימת התופעה את הכוחות הנדרשים.

ובעוד המסך יורד על המקרה הזה, מייצר לנו השר לביטחון הפנים עומר בר-לב 'סיפור' משלו, שמבטא היטב את השינוי שחל בהתייחסות לפשיעה הלא יהודית/בדואית. לפני שבוע עצרה לשכתו הריסה של מתחם בדואי ליד דימונה. ועל איזה בסיס? המפונים פנו לבית המשפט להוצאת צו מניעה. יש סיכוי שבית המשפט יקבל את בקשתם… כאן המקום להדגיש כי אין מניעה בחוק לעצור הריסה לפני משפט בעוד מעשה הפשע בעינו עומד.

המשרד לביטחון פנים לא מאכזב גם בפרשת מותו של אהוביה סנדק ז"ל. "המשטרה עשתה את המוטל עליה", אמר השר בר-לב, כאשר הוא מתייחס להפגנות של 'נוער הגבעות'. כזכור, מדובר במרדף של המשטרה אחרי רכב בו ישבו אהוביה סנדק ועוד שלושה נערים בניסיון לעצור אותם. רכב המשטרה פגע לכאורה בצדו של הרכב הנרדף וככל הנראה גרם בכך להתהפכותו. ארבעת הצעירים שהיו ברכב נפצעו וסנדק נהרג. על רגישות של המשטרה בנושא הזה תעיד העובדה, כי בהפגנה שהפגינו צעירים, חבריו של סנדק ז"ל בדרישתם לחקירה הוגנת של האסון, נעצרה ילדה בת 14. היא נאזקה בידיה וברגליה ובית המשפט קיבל את בקשת המשטרה והאריך את מעצרה בארבעה ימים נוספים. אולי סברה המשטרה כי מצאה את החוליה החלשה בהתארגנויות אלה ובעזרתה תגיע אל מארגני המחאה הזו? אתם הבנתם את זה?  

בשנת 2008, יזם השר ישראל כץ (כאשר חבש עדיין את ספסלי האופוזיציה) את 'חוק דרומי: ביתי הוא מבצרי'. החוק מעגן את זכותו של אדם להגן על ביתו ועל רכושו מבלי לשאת באחריות פלילית. את החקיקה הזו יזם כץ לנוכח ההפקרות ששררה בנגב אז וקיימת גם היום. חקיקה זו הביאה לזיכויו של דרומי. אלא שלא ניתן היום לברך על המוגמר ללא חקיקה מחמירה נוכח המציאות הקשה של הפרת החוק הקיימת בנגב. יש לחוקק מידית חוקים נוספים ומחמירים, כולל עונשי מינימום, ולהגביר משמעותית את האכיפה כדי לייצר את ההרתעה הנדרשת.

ממשלות ישראל מואשמות תכופות ברפיון בכל הקשור לענישה המקובלת המוטלת על נהגים עברייניים. אלא שלא מדובר באשמת המדינה. האשמה נופלת על המערכת המשפטית – כן, בתי המשפט מאפשרים לנהגים רצידיוויסטיים לחזור אל הכביש, לפעמים לאחר שגרמו לעשרות תאונות. מערכת המשפט שמה ללעג ולקלס את המשטרה ואת התביעה, שלאחר חקירות והכנה קפדנית של תיקים, פוטרת את העבריינים בעונשים מגוחכים. מסתבר שצריך למצוא את האשמים דווקא מתחת הלוקס הדלוח שברחוב ליד תחנת המשטרה הסמוכה…

ראוי לשים לב לכיווני ההתפתחות של הפשיעה הלא יהודית. אם אכן יתרבו נקודות המפגש בין הפשיעה הציבורית/החברתית בקרב הציבור הערבי לבין הפשיעה הלאומנית, כפי שקרה בחודשים האחרונים בערים המעורבות, יהיה בכך משום איתות בכתובת אש לאן הוליכה אותנו ההזנחה בתחום זה. 

הוויכוח בציבור על אוזלת ידה של הממשלה מול המערכת המשפטית שבאה לידי ביטוי גם בנושא המדמם של התאונות בדרכים והפשיעה בנגב, מחזיר אותנו לא אחת לשאלות הקשות: מדוע לא הוגשה החקיקה המוצעת שנקראה בשעתו 'חוקי ההתגברות' לכנסת? מדוע לא הועמדו במסלול הרגיל של דיון ואישור בהצבעה כמקובל? מי מנע למעשה את אישורם?

ב–2014 הודיעה ח"כ איילת שקד על סיום ההכנה של החקיקה האמורה וכי בדעתה להעמיד את החוקים להצבעה. בקדנציה שלאחר מכן (בו כיהנה ח"כ שקד כשרת המשפטים) הודיע השר משה כחלון כי הוא מתנגד לחוקי ההתגברות הללו ולא יאפשר את קבלתם. לדעתי, הוא עשה זאת על פי קריצה של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, שמיד לאחר מכן אץ רץ לבשר לנו ש"יש שופטים בירושלים". בכך עשה נתניהו את טעותו הגדולה ביותר. במקום לתת לאחרים (במקרה זה כחלון ושקד) לעשות את המלאכה השחורה (שני חוקי ההתגברות כאמור, מ.ל.), חקיקה שלו הייתה עוברת בכנסת ובין היתר גם הייתה מצילה את המסכנים בדרום תל אביב ומחלצת אותו מהסופה שהתרגשה עליו. באופן תמוה, החליט נתניהו לפעול במנוגד להיגיון הציבורי והאישי, לא הבין את הסלידה המתפתחת בציבור ממערכת המשפט ופעל כדי לחנוק כל תהליך פרלמנטרי ראוי שיכול היה להביא תיקון למצב. אני תמיד תוהה מי מהיועצים שלו נתן לו עצות אחיתופל כאלה. ישראל הפסידה. כולנו הפסדנו. אבל המפסיד הראשי הוא נתניהו. כמה חבל.

מוסר השכל? אמור לנו מי הם יועציך ונאמר לך מה הם סיכוייך לשרוד פוליטית.