על עיוורים בירושלים

אילוסטרציה: prostooleh, freepik
אילוסטרציה: prostooleh, freepik
ירושלים היא שדה המשחקים שלי * אני מכיר אותה היטב ואף היא מכירה אותי

אני מרבה לשוטט בה: ברחובותיה, בסמטאותיה ובכיכרותיה. יש שאני מסייר בה להנאתי בגפי. אני מהלך בה מתונות אז, תוך שאני משיח עמה והיא משיבה לי באוושת אילנות ובשתיקת אבנים. ויש שאני מטייל בה עם רעי הקרובים,  ועם אחרים הבאים ממרחקים ומבקשים ממני להוליכם אל חינה ועד חיקרי אבניה. אזי אני מביא תחת בית שחיי את התנ"ך, את ספרי עגנון ואת ספריו של עמוס עוז וקורא בהם באוזני ההולכים עמי להעצים תפארתה והדרה. לענוד לצווארה פנינים המוכמנים בין דפי הספרים הללו. 

היום היה לי סיור שונה מכל שידעתי עד כה. היום הלכתי אל עירי ועמי קבוצת עיוורים מבאר-שבע. בלילה נדדה שנתי, חשבתי מה אגיד? תהיתי כיצד אראה להם את יופיה של ירושלים ועיניהם סומות, ונתהרהרתי בזאת וגם בזאת, עד כי  נותרתי בלא שנת.

בבוקר פגשתים לרגלי טחנת הרוח בימין משה. קראתי באוזניהם את שירו של יהודה עמיחי "טחנת הרוח בימין משה", אותה טחנה שמעולם לא טחנה קמח, טחנה שטוחנת אותנו לעשותנו קמח של שלום.

אחר ספרתי להם על משה מונטפיורי שבנה את שכונת ימין משה ושכונות נוספות שכולן קרויות בשמו: מזכרת משה, אוהל משה, בני משה, שערי משה וזכרון משה. שמעו הם ענין זה ואמרו: "משה אוהב את עצמו". אמרתי להם הסכיתו ושמעו מה אומר על כך עגנון. ראיתים נדרכים. עשו אוזנם כאפרכסת, ואני הוצאתי מאמתחתי את הספר "תמול שלשום" וקראתי מתוכו: "וכל מקום שם בירושלים קרוי משה, או אוהל משה, או זכרון משה או ימין משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו שוכח אתה אותה מילה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית". מששמעו את דברי עגנון המושחזים האלה הם געו בצחוק רועם.

משם הלכנו לכותל המערבי. ראיתים ממששים את האבנים בעדנת ידיהם בעוד שעיניהם נשואות לשמיים, בהמשך הלכה דרכנו לקבר דוד המלך שם הם נשאו תפילות באלם קול שלא להפריע לזולתם, לכנסיית דורמציון ולמוזיאון המוסיקה היהודית בנחלת שבעה. במקומות אלה ספרתי להם על דוד ועל ישו. על מוחמד וסוסו ועל וילהלם השני הקיסר הגרמני ועל אחרים. הם האזינו בקשב רב  ועוד הוסיפו ושאלוני עוד כהנה וכהנה שאלות, ובקשו לדעת עוד ועוד.

התבוננתי בהם ובפניהם הנעימות. חשתי שעינם הפנימית רואה את הכל, ראיתי בדעתי כיצד נרקמות  בעיני רוחם  התמונות שאני מתאר במילותי.

לקינוח הולכתי אותם לשוק "מחנה יהודה". הם עברו בין הדוכנים ובאפם עלו ריחות השוק המשכרים. הם לטפו את הפירות העסיסיים שקנו ואכלום בחמדת חיך. אחר נכנסו לסעוד את לבם במסעדות השוק איש ואישה לטעמם.

משנותרתי לבדי נזכרתי בעיוור של עמוס עוז המופיע במאמרו "המעשים והספרים" (מתוך הספר "באור התכלת העזה) הנחלץ לעזרתו של  איש אחד פיכח המבקש לילך ולבקר את בנו החולה בבית החולים, אך הוא אינו יכול לצעוד אפילו צעד אחד קדימה כי יש בלונדון ימים עכורים שבהם העיר נעטפת חושך מלוכלך שהוא תערובת פיח, ערפל ועשן, ואין רואים דבר מעבר לקצה החוטם. עומד האיש על עומדו חסר אונים עד שלפתע מונחת על כתפו ידו של  עיוור המוליכו בבטחה למחוז חפצו, ובטרם פרידה הוא אומר לו: החושך והערפל אינם נוגעים בי מפני שאני עיוור.

משתם מסענו בירושלים הלכו הם לדרכם, ואני שבתי לביתי. בדרכי נתהרהרתי ביתרונם  החבוי,  המצוי בעיני רוחם הגדולה, פיצוי על עיוורונם.