על עמוס ועל עוז רוחו

צילום: שרה יעקב
צילום: שרה יעקב
עמוס פרש מעמנו לפני שלוש שנים, אך הוא עמי גם עתה, ואני איני מרפה ממנו * אני קוראו שוב ושוב

עמוס עוז הוא גדול סופרי ישראל. גדול ממנו רק שמואל יוסף עגנון. יש שקראו לו נביא, אך הוא לא היה נביא. הוא לא ראה עצמו כנביא, ממש כאותו עמוס שאמר: "לא נביא אנוכי, ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי ובולס שקמים".

ויש שראו בו מוכיח בשער, כדוגמת אותם מטיפים מן המקרא שהיו עוטים גלימות שחורות, והיו עומדים בשער בת-רבים, והיו מרעימים בקולם על שלושה ועל ארבעה ועל שבעה פשעי עמם. הוא גם לא היה מוכיח בשער. יש שהאיש הזה עמוס היה מרחיק עצמו משבטו לרגע, כאותו אדם העולה במעלה הגבעה ומשקיף מפסגתה כדי להיטיב ולראות את התמונה השלמה של מחנה עמו היושב בעמק. אחר היה יורד משם ובא אל בני עמו שאותם הוא אהב ללא מיצרים, לומר להם את שבלבו ללא כחל וסרק, מילות אמת, מלים נוקבות, אך גם מילות חמלה, חן וחסד. מלים שיצאו מדם לבו, מלב אוהב, שנועדו לסלול דרך, שנועדו להיטיב.

ולא רק עם בני עמו הוא בא חשבון. הוא ירה אבני בליסטראות גם בתקשורת הישראלית שאת פשעיה הוא ראה – ולא שתק. הוא לא שתק ולא העלים עין הגם שהוא היה "הבן יקיר" שלה. הוא לא שתק לנוכח עוולות שנעשו בה. עליה הוא אמר: "יום יום התקשורת בארץ זורקת מישהו לגוב האריות כדי לשעשע את ההמונים… אבל לזרוק לאריות זה לא בית משפט. הענין הזה שההמון נהנה מזה שמשליכים לו יום יום מישהו לאריות זה לא צדק. זה משהו אחר לגמרי. זו ההנאה בסבל של הזולת. זו נקמה. זה תיעוב".

עמוס פרש מעמנו לפני שלוש שנים, אך הוא עמי גם עתה, ואני איני מרפה ממנו. אני קוראו שוב ושוב. ארבעים ספרים שהוא כתב עומדים סדורים בספריית ביתי, ואין יום שאיני קורא בהם. את כולם קראתי זה מכבר, קראתים אחד לאחד. יש מהם שקראתים פעם אחת. יש מהם שקראתי פעמיים, ויש מהם שקראתי יותר מפעמיים, ויש ביניהם שאהובים עלי במיוחד ואני קורא מתוכם מפקידה לפקידה עמודים אחדים פה ושם, מתענג על יחודם, על שפתם הגבוהה, ועל מעשי הדמויות המאכלסות אותם, ואז משיב הספרים הללו אל מקומם בשלום, ויושב להשיח עם גיבוריהם. כך אני משיח עם חנה גונן תוך שאני הולך עמה יד ביד מטרה-סנטה לרטיסבון ומשם לבית החולים שערי צדק הישן ואל קפה עטרה. וביום אחר אני מתבונן ביפתח הגלעדי – זה בן הזונה, שמנהיגי ישראל אספו את גלימותהם מפני אבק המדבר, בעודם כורעים לרגליו ומבקשים ממנו לצאת לפניהם ולהושיעם מידי העמונים השוסים בהם. כך אלה כמשל, וכך עם אחרים.

סיפוריו של עמוס עוז מרתקים. הוא יודע לרקום עלילה, הוא יודע לספר סיפור טוב, ואין דבר יפה ללב אדם מסיפור טוב, שאפילו עצוב הסיפור עד לשמיים – וכאלה הם רוב סיפוריו של עוז – הנפש הדואבת מעבירה את צערה מפני צערם של גיבורי הסיפור הנקרא, ומתוך כך מסיעה היא את דעתה מעצמה ומשכחת את צערה.

ולא רק את ספריו אני קורא אלא גם את הספרים העוסקים ביצירתו הנצחית. באלה הימים אני קורא את הספר: "מה שאבד בזמן" שכתבה נורית גרץ, ספר המוגדר על ידה כ"ביוגרפיה של ידידות". אני קורא ומתקנא בקרבתה לעמוס. אני מתקנא בקרבה שהייתה בינה לבינו שאפשרה לה לשאול אותו את שעל לבה. גם אני הייתי רוצה לשאול, ויש לי הרבה לשאול אותו אך לא נסתייע בידי הדבר, ועתה שהוא הלך לעולמו וודאי הוא שלא אוכל לשאול, וכך גם נורית שכותבת בעמוד 67: "התכוונתי לטלפן לעמוס ולשאול אותו באופן ישיר… עד לפני חודש זה היה עוד אפשרי… עכשיו כבר לא. עכשיו כל מה שאפשר זה לנסוע לחולדה, לשבת ליד הקבר מתחת לעץ, אולי על בקבוק יין שקניתי מיקב ברקן שנמצא כאן ממול, ובשקט המוחלט לשאול אותו…".

משסיימתי לקרוא את הקטע הזה בספר אמרתי לרעייתי: "בואי ונלך". שאלה: "אנה נלך?". אמרתי: "לעלות לקברי צדיקים". עמדה לנגדי תמוהת פנים. קראתי באזניה את דברי נורית והבינה.

נסענו לחולדה, אל בית העלמין. חניתי סמוך לשער הגדול הפונה אל עבר כרמי הענבים. פתחנו את השער ולמולנו נגלה הקבר. קבר צנוע. אבן שטוחה ופשוטה מכסה אותו, וסביבו פרחים, פרחים רעננים שידיים אוהבות הניחום כאן והישקום כדי לשמור על חיותם.

עמדנו שותקים ודוממים אל נוכח הקבר – להתייחד עם זה אשר מן הסתם ממשיך לכתוב ולנאום גם שם במרומים  – עד שרעייתי הפירה את הדממה ושאלה: "יעקב, האם אתה שם לב שהוא שוכב הפוך מכל האחרים? ראה נא את כריות הראש של הקברים האחרים, שהן מצויות כולן בצד מזרח, ואילו ראשו שלו מונח במערב! התבוננתי ונדהמתי – האם הוא בקש זאת? האם גם בבית העלמין, במותו,  הוא צועד בגאון מול הזרם כבחייו? אודה, ראשי הלך עלי סחרחר באין מענה.

רעייתי ואני המשכנו לעמוד ליד הקבר עוד רגע אחד ארוך דוממים ובודדים. היא בשלה ואני בשלי . איני יודע לאן הפליגה דעתה. דעתי הלכה אל גיבורי רוחו של הסופר שכה הפעימוני, שהולכים עמי מזה עשרות בשנים ומדחיקים ומשכיחים את הדמויות מן הספרים של היוצרים הרבים האחרים שאני קורא.

הייתה שתיקה ארוכה. אפילו העצים שתקו, כמו בקשו שלא להפריענו להתייחד עם עמוס. רעייתי הניחה אבן על קברו, ואף אני הנחתי אבן, ובלבי עלתה המחשבה: מה הוא חושב על מעשה האבנים? האם זה לרוחו? הוא הלך ואני נותרתי בשאלותי ובעצבוני. ספריו הם נחמה.