על קו הסיום עם אימא

צילום אילוסטרציה: David Mark, Pixabay
צילום אילוסטרציה: David Mark, Pixabay
הספורט הפך לעסק תחרותי ולא נעים * הוא לא מביא שמחה ולא תחושה של לב קל * ניטל ממנו התענוג והוא דומה יותר למלחמה או יותר נכון לצייד

במזרח הרחוק של רוסיה שוכנת סאחה-יקוטיה, רפובליקה עצומה בגודלה, שסיפור קטן ויפה קרה בה בשבוע שעבר: בזמן תחרויות האתלטיקה הקלה שנערכו שם שרר חום כבד מאוד. אתלט בשם ארטיום בורצב, אחד המתחרים במרוץ לעשרה קילומטרים, התקרב להתמוטטות כתוצאה מתשישות. בלי לחשוב פעמיים, זינקה אימא שלו למסלול ותמכה בו בצעדים הספורים שנותרו לו עד שחצה את קו הסיום.

לפי כללי התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, אסור לזרים שאינם מתחרים להיכנס למסלול. לכן, פסלו שופטי התחרות את הניצחון של בורצב האצן. בעיניי, ראויים סיפורים כאלה לפרסום ולגאווה. הרגעים האנושיים והתמיכה ההדדית הם ההישגים הגדולים שלנו כחברה אנושית.

עם השנים, הפך הספורט לעסק תחרותי ולא נעים. הוא לא מביא שמחה ולא תחושה של לב קל. ניטל ממנו התענוג והוא דומה יותר למלחמה או יותר נכון לצייד. בימינו, יוצא ספורטאי לג'ונגל כדי לצוד לו מדליות ובדרך צריך הוא לקרוע את המתחרים האחרים. זו הסיבה שאני כבר לא מסוגל לצפות במשחקי ספורט.

המניע לספורט צריך להיות אחר לחלוטין. ספורטאים צריכים להתחרות עבור ניצחונות שהם משיגים יחד. עליהם להשיג תוצאה מקסימלית בתנאים מסוימים, תוצאה שתהיה שייכת לכולם כאחד.

אני נגד פרסים. אני מבין שבלעדיהם יוצא כל העוקץ, אבל אם אנחנו לא מסתדרים בלי פרסים, אז עלינו להבין שאנחנו לא אוהבים את הספורט אלא את המדליות. אפשר להעניק אותות ועיטורי הצטיינות, אבל לא הייתי מחלק אותם על ההישגים הספורטיביים, אלא רק על היגיעה וההשתתפות. אדם השתתף והתאמץ? כל הכבוד לו, הוא ראוי להצטיינות. אדם שאוהב את הספורט שהוא עוסק בו לא צריך יותר מזה.

גם לאימא של האתלט בורצב הייתי מעניק מדליה גדולה, כי מי בכלל קבע את הכללים? למה קבע אותם כך? חברות ועזרה הדדית הן הדבר החשוב בספורט – ערכים שבכוחם להראות לנו אלו הזדמנויות טמונות בנו בלהיות בני אדם.

כשהכדורגל למשל יהיה אומנות, השחקנים לא ידחפו ולא ישימו רגליים אחד לשני, אלא יראו לנו כמה יפה להחזיק את הכדור באוויר ואלו מסירות מעולות הם מבצעים. מועדון האוהדים שלהם יעריך את המיומנות בשליטה בכדור ואת שיתוף הפעולה והחיבור שהקבוצה שלו מפתחת.

מתאבקי סומו למשל, למרות שלמראית עין הם נאבקים, הרצון שלהם יהיה להמחיש לנו את היופי של ההתגוששות, את החן שיש בכוח כאשר הוא מנותב לערוץ חיובי וטוב. הרי כמו שיש כוח רע כך יש כוח טוב. לכן, עלינו לדרוש להציג ולהדגים זה לזה את הכוח הטוב ואת היחס החיובי שלנו זה לזה. למרות שאנחנו נאבקים, החברות תמיד מנצחת. אני לא אשכח את התמונה מהילדות אחרי תחרות ספורט. השופט היה מרים את הידיים של שני המתחרים, המנצח והמפסיד, ומכריז: "החברות ניצחה". כך צריך להיות.