על קשר מיני חברי

צילום אילוסטרציה: geralt, pixabay
צילום אילוסטרציה: geralt, pixabay
מה הם הקווים האדומים של רשויות האכיפה בישראל ברצון להגיע לחקר האמת? * על שאלות מהותיות שעולות מידי פעם בדבר הערכים שלנו כחברה ליברלית

סיפור המעשה: עורכת דין, תובעת משטרתית, חולמת חלום אישי להתמנות לשופטת בישראל. בהחלט לגיטימי ואפילו מבורך. אישה מוכשרת חולמת לצעוד קדימה בתחום המשפט.

כל אישה וגבר, אשר פעם בחייהם התמודדו על תפקיד, יודעים כי מעבר לחלום לרצון האישי מגיע שלב של הערכת מצב אישית – המועמד מול הסיכויים שלו לקבל את התפקיד. בחלק האישי שואל המועמד את עצמו האם הכישורים, ההשכלה והניסיון שלו מתאימים וראויים לתפקיד. לאחר שענה לעצמו בחיוב, מגיע השלב מי הם אלה שמחליטים על הקידום שלה או שלו. עד כאן הכול לגיטימי ואלה כללי המשחק.

במרבית התפקידים הבכירים, נדרשים המועמדים לרשום בטופס הצגת התפקיד אנשים אשר ימליצו עליהם כראויים לתפקיד לאור היכרות או עבודה משותפת שלהם בעבר. ככל שהממליצים בכירים יותר, כך גוברת השפעתם על חברי הוועדה באופן משמעותי.

זה החלק הגלוי של ההתמודדות על תפקיד בכיר בכל מגזר בחברה הישראלית. עכשיו מתחיל להיות מעניין יותר, מהו החלק הסמוי בהתמודדות על תפקיד בכיר? כמה מועמדים עוצרים בחלק הגלוי ומסתפקים בשליחת הטפסים לוועדה וממתינים בשקט לריאיון האישי שלהם? שאלה מעניינת למחקר אמתי… כמה מועמדים לא מפעילים קשרים חברתיים כדי לזכות בתפקיד בכיר? בעולם מושלם, אולי כל בני האדם היו נוהגים כך – עוצרים כאן, בחלק הגלוי.

נחזור למציאות הישראלית שלנו ולקרקע גם אם אנחנו לא אוהבים את זה. ישראל היא מדינה קטנה מאוד. כולם מכירים את כולם או מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו – מהלימודים, מהצבא, מהעסקים, משכונת המגורים, מטיול בעולם – בסך הכול מעגלים משותפים לכולנו בשטח המצומצם של ארץ ישראל. תמיד אחרי מספר שאלות נמצא חיבור מהיכן אתה מכיר אדם מסוים.

השלב הזה של הערכת מצב, היי רגע, אני מכירה פלוני אלמוני שיכול לעזור לי להשפיע על קבלת התפקיד שכל כך מגיע לי… מה כל מועמד עושה – זה עניינו האישי. אחת השאלות בכתבת תחקיר אשר עלתה היא מה חזק יותר? קשר משפחתי, קשר עסקי, קשר משירות צבאי או קשר מיני חברי? לא מעט בחרו לסלוד מהשאלה במקום לנסות ובאמת לחשוב עליה.

האם אנחנו כחברה רשאים להיכנס לחדר המיטות של אנשים או אולי זה נושא אישי רק שלהם מול בני הזוג שלהם? כפי שנאמר בכתבה "האם אנחנו אלוהי המוסר?".

אחת השאלות המרכזיות ולא רק בפרשה זו היא מה הם הקווים האדומים של רשויות האכיפה בישראל ברצון להגיע לחקר האמת? האם הכול כשר ומותר כולל חדירה לפרטיות תוך הרס משפחות שלמות? האם כשר להשיג ראיות באופן מעורר שאלות על חוקיות הצעדים? היום זה שופט לשעבר או עד מדינה. מחר זה אתם.

האם מועמדת אשר יודעת שבלי קשרים והשפעה אפסיים סיכוייה להתמנות לתפקיד, רשאית להפעיל קשרים? עד לאן להגיע? מה הם הגבולות של הניסיון שלה להשפיע? מי קובע את הגבולות?

הנורמה החברתית בישראל היא שכולם פועלים כך. דרך חיפוש הקשרים אינה נעלמת מכולנו. כל הניסיון להתחסד טוב לשיחת סלון, אך במבחן המציאות זה חוטא לאמת. הרוב המכריע פועל כך.

לא ניתן להימנע מלומר כי האומץ האישי של המועמדת לעמוד מול כל החברה בריאיון תקשורתי חשוף ללא פילטרים, לשים לנו את האמת והעובדות ללא רצון לברוח מהשאלות האמתיות – ראוי להערכה רבה. גם אלה שלא הצליחו להתחבר למועמדת לכס השיפוט, חייבים להיות הוגנים. מדובר באישה חזקה שיוצאת להגן על דרכה, תוך שהיא אומרת לנו "אתם כחברה קבעתם את הכללים ואת הנורמה".

מלבד הסיפור הצהוב בפרשת השופטת, חשוב מכך שאנחנו – החברה בישראל – צריכים ללמוד היטב את הנושא, לערוך ימי עיון ולשאול את השאלות המהותיות שמהן התעלמנו כל השנים. חששנו לדעת מה מותר ומה אסור בהתמודדות על תפקיד בכיר. אבל את התשובה לשאלה איך באמת הדברים מתנהלים, שיקפה לנו מועמדת לכס השיפוט והותירה את כולנו פעורי פה.