עצמאות מהי?

צילום: pixabay
צילום: pixabay
יום הזכרון לשואה ולגבורה הוא יום קשה, יום מעיק * הוא מעורר להגות, הוא מחייב להתייחס לעבר * הוא גם מעלה מחשבות על העתיד

המחשבות על העבר מעלות את השאלות: למה זה קרה לנו? איך זה קרה? ועוד כהנה וכהנה שאלות שלעד תשארנה בלא מענה שלם ועגול.

המחשבות על העתיד כמו אוחזות בציציות ראשך ומנערות את כולך, כמבקשות מענה לשאלות שעולות מאליהן: מה צופן לנו העתיד? האם הממלכתיות הרעועה והמשובשת שאנו חיים בה תוביל אותנו אל עברי פי-פחת? ומי יצילנו מידי עצמנו?

יש המסתפקים ורואים מענה לכל אלו ב"נדרו" של שלונסקי: "נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח!"

הנדר הזה לזכור ולא לשכוח יוותר – לסברתי – כאמירה חלולה אם לא נשיב לעצמנו מענה לשאלה: מדוע צריכים אנו לזכור את העבר, שכולו אימה וזוועות אין קץ? והאם לא עדיף לנו לשכוח את הכל, ובכך להטיב עם לבנו ונפשנו פנימה, שהרי השכחה יש בה משהו מן הגאולה, משהו משחרר מעצם זה שהיא משליכה את הרע מתוך לבנו, ואנו מתמרקים ומתחדשים ליום חדש.

מי המבקש מענה של אמת לשאלות הללו הקשות ימצא אותו ביום העצמאות הבא שבוע לאחר יום הזכרון לשואה.

הסמיכות הזאת שבין יום העצמאות ליום הזכרון לשואה אין ראויה וטובה ממנה ללמדנו מדוע עלינו לזכור את הכל.

עצמאות במישור הלאומי משמעותה ממלכתיות וריבונות וחרות לעמנו המיוסר בארצו – בארץ ישראל. אך לבד מאלה משמעותה – מניעת שואה נוספת, מניעת פרהוד, מניעת פוגרומים, מניעת ביזוי היהודי והדרתו באשר הוא שם: בארצות ערב, ביבשת אירופה ובכל מקום אחר בעולם, שכן תמיד ובכל רגע נתון יש לו מפלט וחוף מבטחים בארצו – בארץ חמדת אבות.

השבוע נחגוג את יום עצמאותנו השבעים ושלושה. ביום העצמאות נניף דגלים לבטא שמחה כנאמר בשירו של יהודה עמיחי: "העלינו הרבה דגלים, העלו הרבה דגלים, כדי שנחשוב שהם שמחים, כדי שיחשבו שאנחנו שמחים".

השבוע נחגוג את עצמאותנו השבעים ושלושה. ביום העצמאות הזה נחרוך הרבה בשרים על המצלה (מנגל) ונמלא את החלל בריחות ניחוח ואת כרסינו במעדנות – ביטוי להיותנו עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים… והגם שאני בין אלה לבי מושכני אל ימי עצמאות אחרים שבהם היו נקשרים מעגלי הורה בככר ציון, מעגלי מחול להובים שהיו נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה, ושירת רבים בחצרות הבתים, שירה שהייתה מתגבהת ומעצימה. שירה שמילותיה היו ציון וירושלים ואדמה ושדות מוריקים וגבורת לוחמים והרבה אהבה להובה לארץ הטובה הזאת.

ואחרי ככלות כל אלה אני שואל עצמי, ובאמת, חרותו של הפרט מהי? ומהי עצמאותו של היחיד? בדעתי עולה מענה אחד ויחיד: חרותו של היחיד גלומה ביכולתו המלאה להתנער מכל שנאותיו. מכל מחשבותיו הרעות. אני בחנתי זאת: משרחקתי משנאת הערבים וחנכתי עצמי לראותם כבני אנוש ראויים – רווח לי. משרחקתי משנאת החרדים וחנכתי עצמי לראותם כאחים (הגם שהם שונים ממני) – רווח לי. משרחקתי משנאת הקהילה הגאה וחנכתי עצמי לקבלם כמות שהם (הגם שעולמם ועולמי רחוקים) – רווח לי. משחנכתי עצמי לקבל את האדם הדתי ולכבדו למרות היותי חילוני ברמ"ח אברי – רווח לי. משחנכתי עצמי לקבל את החולקים עלי בפוליטיקה וליחס להם תבונה שאינה פחותה משלי – רווח לי. משחנכתי עצמי לראות בכל אדם בן-אנוש שנברא בצלמו, בצלם אלהים – רווח לי עד מאד.

משהפנמתי את כל זאת חשתי התרוממות רוח, חשתי עצמאות של ממש, חשתי בחרותי. חשתי שאבנים נגולו מעל לבי והוא נמלא אהבה. חשתי עצמאות של ממש, ואז בלב צוהל נתפנתי למצלה (מנגל) למלא אחר תאוות לבי למלא את כרסי במעדנות.

לאושרי אין גבול, שכן אני בחרותי זו כבר יותר משנות דור. נסו זאת.

יום עצמאות שמח עם חרות שבלב.