עקדת יצחק

עקדת יצחק (ציור מאת קאראווג'ו (1603) ויקיפדיה)
עקדת יצחק (ציור מאת קאראווג'ו (1603) ויקיפדיה)
חכמים דשו בסיפור הזה לאורך הדורות * מה כבר אפשר לחדש כאן? * צריך להתבונן בסיפורי התורה כפי שמתבוננים במראה, כי במראה הכול למעשה הפוך

"ויהי אחר הדברים האלה והא-להים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (בראשית, כ"ב, 1-2).

אני מודה שניסיתי להתחמק מלעסוק בתמונה הנוראית הזאת המצוירת בתורה בצבעים כל כך עזים. אני כותב את המחשבות שזורמות בנפשי בחופשיות כפי שהן. חכמים דשו בסיפור הזה לאורך הדורות. מה כבר אפשר לחדש כאן?

אנסה להתבונן בתמונה הזאת כפי שהצעתי למעלה – אלו אלגוריות לתהליכים פנימיים בתוכנו. התורה עוסקת בפסיכולוגיה של המעמקים וסיפורי התורה הם בבחינת מראות הדורשות התבוננות פנימית אישית.

אברהם הוא חבר בלתי נפרד מהחוג שאני מכנה אותו 'יה-ו–ה א-להים'. הוא התנדב מרצונו לוותר על מעמדו הנישא כדי לסייע למין האנושי שהגיע אל סוף דרכו. הרעיון ש'א-להים' הוא מעין ישות ערטילאית השוכנת אי שם מעבר לעננים היא ילדותית. התפיסה השלטת בדתות השונות אודות 'א-להים' אין לה דבר עם המציאות. תפקידו של אברהם הוא לחדש את המעגלים הרוחיים עלי אדמות וגם להוציא לפועל את החלטות חברי חוג 'י-ה-ו-ה – א-להים'. הוא ממלא אחרי ההחלטות האלה באופן כמעט אוטומאטי – עליו לשחוט את בנו יחידו שעבורו התפלל כל חייו. אם ימות, למעשה כל מהלך חייו עלול לרדת לטמיון. זה נשמע די מטורף שהישות אותה אנו מכנים בשם 'א-להים' – ישות של אהבה וחסד עילאיים – עולה בדעתה רעיון כל כך מטורף.

ההנחיות האלו של ה'א-להים' לאורך סיפורי התורה נראים לא פעם אכזריים ואפילו מטורפים. הוא נראה לכאורה כישות אכזרית צמאת דם. למעשה זו מראה המונחת לפנינו. אנחנו הישויות האכזריות וצמאות הדם.

אברהם מייצג את חוג 'י-ה-ו-ה – א-להים' ויצחק מייצג את המין האנושי. המין האנושי עקד את עצמו על מזבח פולחן הספירה הארצית ועומד לשחוט את עצמו סופית – המין האנושי גמר אומר להתאבד רוחית. זה מה שמתרחש כאן עלי אדמות בקצרה. צריך להתבונן בסיפורי התורה כפי שמתבוננים במראה, כי במראה הכול למעשה הפוך – הימין הוא שמאל והשמאל הוא ימין. ל'א-להים' אין שום צורך לנסות את אברהם שהוא כבר חבר בכיר בחוג 'י-ה-ו-ה א-להים'. מי שעומד בניסיון הוא המין האנושי, המסומל על ידי יצחק.

רמת התודעה שבה נמצא אברהם שקולה למכלול רמות התודעה של כל המין האנושי לו פעלו כל בני האדם יחדיו בהרמוניה מוחלטת. לפיכך יש לו גם היכולת לאזן את כל מעשי בני האדם. כאשר הוא מבצע את סיפור העקידה, קושר את בנו יחידו על המזבח ואוחז את המאכלת בכוונה גמורה לשחוט את יצחק, הרי שבאותו רגע השוק האדיר הזה שמתחולל בנפשו של הילד מפורר את משקעי חשכת התהום בנפשו של יצחק ומכשירה אותו להמשך ההתאמנות הרוחית שהיא בלתי אפשרית כל עוד המצבור הזה איננו נמחק או לפחות מזדעזע ונחלש. יצחק מקבל על עצמו את האחריות על המין האנושי אותו בא להושיע אברהם, אולם אין זו הישועה שהאדם הרגיל מצפה לה מכוח הבנתו המוגבלת. הוא שואף להיות מאושר, לחיות בשלווה נטולת מדאגות ומכל מאמץ רוחי. הרעיון השכיח בקרב בני האדם שהתנאים עלי אדמות – לו היה 'א-להים' – שהכול אמור להיות ורוד וירוק, אין שום מחלות, אין שום דאגות, כולם חיים לנצח באושר ובאושר – זה רעיון ילדותי ומטופש. הרעיון הזה מבוסס על התעלמות מתכלית הבריאה, אולם הבריאה אינה יכולה להרשות לעצמה מצב כזה.

מה שמשיג כאן אברהם הוא שינוי מהלך ההיסטוריה האנושית – שכנראה עמדה בפני הכחדה – ויצירת האפשרות להמשכת המהלכים האבולוציוניים. הוא רואה את מאות ואלפי האנשים שהשכילו בהמשך לטפס במעלה 'סולם יעקב' (על כך בהמשך) ולהגשים את מטרת הבריאה. הגשמה זו ראויה לכל קרבן.