עת ההתנצלויות הגיעה

אנדרטה בכפר קאסם לזכר נרצחי 1956 (צילום: avishai teicher, ויקיפדיה)
אנדרטה בכפר קאסם לזכר נרצחי 1956 (צילום: avishai teicher, ויקיפדיה)
ערביי ישראל מספרים לנו השכם והערב על נאמנותם למדינה הפלסטינית * מנגד, הם ניאותו לקבל בסבר פנים יפות את התנצלותו של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, בעת שביקר בכפר קאסם

מדוע אנשי ציבור ערביים לא מצאו לנכון להתנצל בפנינו, צאצאי הקורבנות במלחמות השונות? הערבים הם אלה שפתחו במלחמה של ממש עם השקת מאורעות תרפ"ט ועם השקת המלחמה שאנו קוראים לה מלחמת העצמאות (והם קוראים לה ולתוצאותיה ה'נכבה'). אבל התנצלות לא הייתה בשום שלב משלבי המאבק ההוא, אף שהם היו אלה שפתחו בו. וגם לא תהיה…

הפשע שביצעו יהודים בכפר קאסם (29.10.1956) היה מעשה חמור במיוחד. אירוע ש"דגל שחור התנוסס מעליו" כפי שהוגדר לאחר מכן. במלאת  65 שנים לפשע המתועב הזה, הזדרז נשיא המדינה הרצוג ובצדק, לסור לכפר האבל ולהתנצל בפני ראשי המפלגות הערביות. הם כידוע, מספרים לנו השכם והערב על נאמנותם למדינה הפלסטינית, אבל גם ניאותו לקבל בסבר פנים יפות את התנצלותו של הנשיא.

לא מעט אירועים נפלו קרבן למדיניות מכוונת של השכחה. אחד מהם עסק באירוע דמים ששקע ביוון המצולות של סחרחרת היחסים בינינו לבין הציבור הערבי.

העילה להשכחה המכוונת הייתה הרצון של ההנהגה הבן-גוריונית להימנע מהשמת דגש על אירועים שיש בהם משום פוטנציאל של הלהטת הרוחות וחימום יתר ביחסים עם הערבים. למדיניות הזו הומצא כעבור זמן המונח 'הבלגה', אלא שאז כידוע בא המופתי חאג' אמין אל חוסייני וטרף את כל הקלפים. בשלב ההוא (1938), עדיין רווחו הדעות על האפשרויות הגנוזות בשיפור היחסים עם בני דודנו. וכאמור עוד שעה קלה וכל התקוות הגנוזות הללו יתנפצו אל חומות ההסתה והשנאה מבית מדרשו של המופתי הנ"ל.

בשלב ההוא עוד לא שיערו כי שיטות ההרג בהם ינקטו להלן בני דודנו הן אפשריות בכלל. נהרות הדם העתידים לבוא של חפים מפשע (רובם נשים וילדים) עדיין לא נחזו על ידי עושי המדיניות שלנו.   

ליל דמים שכזה פקד את טבריה סמוך ליום הכיפורים תרצ"ט (אוקטובר 1938). במועד ההוא פשט כוח פורעים ערבי מאומן היטב שמנה כ–300 איש מהכפרים הסמוכים על העיר והשכונה היהודית ורצח רבים בדם קר. רוב הנרצחים היו נשים וילדים (הגברים היו בבית הכנסת). הנהגת 'ההגנה' בטבריה לא חזתה מראש את הצפוי להגיע, למרות שצעירים ערביים נראו מתאמנים באזורים הסמוכים לעיר. 'ההגנה' הקצתה לשמירה על השכונה הנ"ל 12 איש בלבד.

בתום הטבח חזרו הרוצחים לבתיהם בכפרים הסמוכים. שליח מיוחד איתר את ווינגייט במשימה אחרת באזור. וינגייט הגיע למקום כשהוא פצוע מקרב קודם ליד דבוריה. הוא וחייליו פעלו מהר וללא היסוס. הם פנו לכפר חיטין. אספו את הגברים בכפר, בחרו עשרה מהם, ולאחר 'הליך שיפוטי', שווידא כי אכן אלה היו בין הרוצחים, פקד להוציאם להורג.

הרושם שהותירה תגובה זו בכפרי הערבים בגליל היה עז. יש הקושרים את הבריחה ההמונית (והיסודית) של הערבים מכפריהם בגליל עשר שנים מאוחר יותר, במלחמת העצמאות, באותם מאורעות דמים בטבריה ובגליל ובאותה תגובה חריפה שהגיבו אז וינגייט והיהודים. מאז לא התיר הפיקוד הערבי התקפות על ערים ויישובים יהודיים בגליל המזרחי.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

המאבק האין סופי שמנהלים פוליטיקאים קטנים נגד נתניהו, קיבל עירוי דם עכשיו עם הגשת הצעתו של שר הביטחון בני גנץ להקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניין הצוללות. בכך הפך גנץ יחד עם עוד שרים בממשלה את 'סיפור' הצוללות לקרדום לחפור בו, על מנת להשיג את הרחקתו הסופית של נתניהו מהפוליטיקה.

הקמת ועדת החקירה הזו מהווה פעולה ברורה ומפורשת שאיננה לטובת ביטחון ישראל. היא עלולה לגרום כמעט בוודאות לפגיעה בביטחון ישראל. גנץ יודע זאת יותר טוב מכולם. האגו והפחד משובו של נתניהו משגע לכולם את השכל ומעוות לחלוטין את שיקול דעתם. אגב, על החפירה המיותרת בתחום הזה העירו כבר היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון, שדחו את הפניות לחקירה בתחום. אז מה בדיוק רוצה גנץ, אם לא להאדיר את שמו ולעזאזל הביטחון?