באותו בוקר הייתי מהלך בגינת ביתי הלוך ושוב, מתבונן בנטיעותי אשר זה מכבר נטעתים, ובוורדים שצבעיהם מהלכים עלי קסם, ועלתה בדעתי לפתע אימרת חז"ל מן התלמוד (מסכת כתובות) "כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא". משעלתה זו בדעתי אמרתי אל לבי: הרי לך דרך קלה לקנות לעצמך מקום בעדן, לישב – בבוא יומך – בין צדיקים וחסידים ולכפר על כל עוונותיך בעולם הזה, שבו עשית את שבתך חול, ורחקת מאלהים, והדרת רגליך מבתי כנסיות ובתי מדרשות. לא עברו רגעים הרבה עד שבאתי אל פנים ביתי ואמרתי לרעייתי: ארזי צרורך.
הגביהה זו גביני עיניה ושאלה: ומה הפעם? אמרתי לה: בזו הפעם נתברך בשתיים, בטיול מהנה בארץ חמדת אבות, ואגב אורחא גם נקנה לעצמנו מקום נאה בין חסידים ובעלי הדרת פנים בעולם הבא. ואשתי הטובה שבמהלך חמשים וחמש שנות היותנו יחדיו למדה את כל שגיונותי, ואת דרך דיבורי המשונה והנפתלת – ארזה בגדיה ותמרוקיה ויחדיו יצאנו לדרך.
בדרכנו אספנו זוג מחברינו, שאף הם מאוהביה של הארץ הזאת, ולבם יוצא אחר "אווירא דארץ ישראל שמחכים, שכן בכל הארצות יש אוויר אך ריח אין בו, לעומת אוויר ארץ ישראל שיש בו ריח" (תלמוד בבלי, בבא בתרא).
לעת יציאה מעיר קודשנו אמרתי לרעי: לפני ירח ימים, כעת חיה, נסענו דרומה, על כן בזו הפעם נפנה אל הצפון, אל הנחלה שבה נחזה במו עינינו את הארץ שעליה אומר אלהים: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ זית שמן ודבש".
נתרצו לי רעי ויחדיו עלינו אל הצפון, אל הגליל והגולן לחזות בכל אלה. צעדנו בנחלים שופעי מים. ישבנו ליד המעיינות בעין תאופיק אשר ליד קיבוץ מבוא חמה, שם סעדנו את לבנו מתחת לעץ אקליפטוס שנופו רחב וצילו מעובה. הלכנו בשביל המעיינות בעין סלוקי, ורכבנו על רכבי גולף בעמק המעיינות והשתובבנו בכל אלה כמו היינו בני עשרה, תוך שאנו מזליפים מים זה על זה ומצחקקים במלוא קולנו.
וירטה דרכנו אל יקבי יין ומבשלות בירה ובתי בד ובתי כנסיות. בקרנו בחמשה יקבים בקדמת צבי, אכלנו דובדבנים במצפה רונן הצופה פני קוניטרה, אל הגבול התחום בינינו לבין שכנינו הסורים, ואל בוסתני קיבוץ עין זיוון.
בלב הולם פקדנו שתי תחנות ב"שביל אלי כהן", בראשונה המצויה באל-חמה שם התאכסן אלי כהן במלון שבו ישב במחיצת קצינים סורים, ומהם דלה מידע שהיה יקר מפז בעבור המדינה, ובמצפה "הר נבו" ליד קיבוץ אפיק (תחנה רביעית בנתיב) המקום שממנו צפה אלי הגיבור אל הארץ המובטחת שלא זכה לשוב אליה "איש ונבו לו על ארץ רבה".
וארכה דרכנו עד הגיענו אל הצפון הרחוק, כי בקשנו לראות גם את אלוני הבשן הישוב המזרחי ביותר בישראל – ישוב דתי מטופח ונעים להפליא, אל צומת ווסט שבו גן פסלים ומעין המפכה מים קטנים לרגלי ארמון האמיר פעור החרב. זה האמיר שבנו הפוחז מכר את אדמות אביו שבעמק החולה ל"יהוד" – כובשי האדמות ומייבשי הביצות.
ואחרי כל אלה באנו אל מקום שלא פקדתיו מעודי אל "מעיין הקשתות" (אום קנטיר) אשר בלבו מזדקר לתפארה בית כנסת תלמודי עתיק ומרשים ביופיו. מקום שבו זורמים פלגי נחל קטנים שנוטעים בך שלווה גדולה.
משישבנו בצל העצים לפוש קמעה אמרתי לרעיי שעמי: צריכים אנו לנהוג ענווה לגבי ארץ ישראל שנותנת לנו מנוח מרדיפות הגוים, ונותנת לנו מטובה, וכל מקום שאנו דורכים בו מזכיר לנו את עברנו ומעמיק בה את שורשינו. הנהנו רעי לנגדי בפנים מאירות והוסיפו: אמת דברת. למשמע דבריהם אמרתי: ואמת הם כל הכתרים הרבים שנשזרו לראשה של הארץ במרוצת כל הדורות, ומי המבקש לראותם ובכך לאמתם יצא לשוט בארץ חמדת אבות ולהתהלך בה.
