פסטיבל היין במוזיאון ישראל

צילום: סמי מיכאל
צילום: סמי מיכאל
ואף אנו היינו בין הבאים: רעינו אתי וסמי מיכאל, ושרה רעייתי ואנכי * באנו ביניהם, בין האלפים הרבים שבאו לחגוג, לשמח לבם ביין

דוכני היין הרבים היו פזורים בגן הפסלים שובה העין והלב, גן פסלים שעשוי ובנוי טרסות, כמו אלו שבנו אבותינו בימי המקרא, והורינו מן הימים הללו, אבי שעבד בקרן הקיימת נמנה עליהם. מעל דוכני היין ומעל ראשי החוגגים התנשאו לתפארה יצירות מופת של טובי היוצרים בארץ ובעולם. התהלכנו בין הפסלים הגדולים הללו מעשי ידיהם ופרי רוחם של: רודן, מאיול, הנרי מור, קדישמן, תומרקין, לויט, סרה אולמן, פיקסו, בני אפרת ורבים אחרים.

ויותר מכל אלה הלך לבי אחר "היכל הספר" המלבין, ואחר קיר האבנים השחור שמנגד, שניים שהוארו באור יקרות. שחור ולבן המסמלים את המלחמה הנצחית של בני האור בבני החושך.

פעמים רבות בעבר בקרתי בהיכל הזה המכמין בקרבו את מגילות מדבר יהודה ואת "כתר ארם צובא", ובמנהרה המחברת מוצגים כלים ששמשו את אנשי כת האיסיים. אלה ואלה הם תפארת עברנו.

משעמדו רעי ורעייתי ליד אחד הדוכנים להשיק גביעי יין ודעתם לא הייתה עמי, רחקתי מהם קמעה להתבונן בעמיקות יתירה בכיפה הלבנה של היכל הספר – זו המזכירה קבר קדוש, או מכסה של כד – שרעפו עליה מים לממש את דברי הנביא יחזקאל: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", מים שניקוו אל "מקווה הטהרה" למרגלותיה. התבוננתי בלבן ובשחור ואמרתי אל לבי: אנו בדור לבן, ואשרינו שזכינו.

מששבתי אל רעי עברנו בין הדוכנים לשתות יין. שתינו בדוכן אחד ובמשנהו, עברנו אל אחר ואל אחרים. לאחר שכתתנו רגלינו בין יותר מעשרה דוכנים חיוך החל ננסך על פנינו, ואחריו באו צחוקים רועמים. לא מן היין באו אלה, לא מן היין שעליו נאמר: "ויין ישמח לבב אנוש". צחקנו כי טיפות היין שננסכו בגביענו היו כה דלות שהזכירו לנו טיפות עיניים שאנו מזליפים לתוך עינינו היבשות. סמי הרים גביעו לנגדי לאחר שמזגו יין לגביעו ושאל: אמור לי יעקב האם עיניך רואות יין בגביעי? משלא עניתי – שתה את הריק שבגביעו וגעה בצחוק ואנו עמו.

לאחר שנדדנו בין הדוכנים והמוזגים קפוצי היד, עמדנו (באין מקומות לשבת) לנוח ובידינו גביעים ריקים, ואז אמרתי לאשר עמי הסכיתו ושמעו, ואספר לכם על פסטיבל יין אחר. אמרו: ספר. ספרתי להם על פסטיבל היין בכפר נקנהיים אשר בעמק הריין שבגרמניה. פסטיבל שנערך בכרמים רחבי ידיים הצופים אל נהר הריין. ספרתי על גביעינו שהיו מתמלאים פעם אחר פעם, על הנוחות לשבת על ספסלים מאורכים ליד שולחנות ערוכים, ועל שירה רמה של החוגגים שהייתה מהדהדת בין הכרמים. בספרי זאת כמו עלו בנחירי ריח הפטריות שהיו נצלות במרחשות גדולות, שנמכרו בארבעה אירו לצלחת גדושה, ריח הנקניקיות הלבנבנות בתוך לחמניות נימוחות בפה שנמכרו בשני אירו, ועוד נזכרתי בבגדיהן החגיגיים והנאים של המלצריות זהובות השיער – וגעגועי יצאו לשם. ואם ספרתי שבחם של אלה הרחוקים, אודה כי בעצם בקשתי לספר בגנות הקרובים שלא שמחונו ביין, ואף בקשונו לשלם שמונים שקלים טבין ותקילין על צלוחית שהיו בה כחמשים גרם גבינות, שעוטרו בשני זיתים ועגבניית שרי אחת להוסיף חן, בנוסף למאה השקלים ששלמנו בעד הכניסה.

משעייפנו שבנו אל רכבו של סמי כדי לשוב אל בתינו. בשבתו ליד ההגה הוא אמר לפתע: אני שמח שבעלי היקבים השקונו כה מעט. כך אני שקט שאם יעצור אותנו שוטר לבדוק את כמות האלכוהול שבדמי – יבשרו ה"ינשוף" כי אני "נקי". אמר דברו זה ואנו געינו שוב בצחוקים רמים ולא מ…יין.