רק ההרים ההם זוכרים

צילום: אלון בסקינד
צילום: אלון בסקינד
ההרים שהיו פעם הומים אדם ומקנה ושירה שופעת ערגה - דוממים עתה באין יהודים. ההרים הללו שראו את כל אלה, וזוכרים את הכל, עומדים על עומדם משתוממים ושותקים

פעם היה כאן כפר – כך מעידים בדומיה ההרים שעיטרוהו. הם זוכרים שפעם היה כאן כפר הומה אדם ומקנה. הם זוכרים את גברי הכפר היוצאים לעמל יומם טרם צאת החמה מנרתיקה, ואת הנשים המבעירות את תנורי החימר להתקין ארוחות בוקר לבני ביתן, ואת הצאן היוצא אל כרי המרעה הפרושים למרגלותיהם, אך יותר מכל הם זוכרים את השמחות, את שירתם של אנשי הכפר ואת מעגלי הרוקדים שהיו נקשרים ב"מסייט" – הככר המעופרת של הכפר סונדור. הם זוכרים את כל שהיה כאן מאות בשנים, וכיצד כל זה נמחק בהרף עין כבאיווחת חרב ביום אחד בשנת 1951, עת זנחו בני הכפר את ביתם, את הכרמים והשדות ועלו אל ארץ חמדת אבות לחבוק את אבני הארץ ולחון את אדמתה. הם זוכרים ודוממים.

אנשי כפרי עבדו את האדמה, והיו ביניהם גם אורגים. הם עבדו קשה עד מאד וראו ברכה בעמלם. הם עבדו קשה מאד ולבם עלץ. הם אהבו מאד לשיר ולרקוד. כל יום, וכל שעה, היו יאים בעיניהם לשיר ולרקוד, כי השירה והמחול היו להם ל"נפש יתירה".

הם רקדו בשבתות ובחגים. רחבה הייתה פרושה בטבורו של הכפר ואליה היו יורדים הנשים, הגברים והטף לחבור מעגלים ולרקוד. הכל היו לובשים בגדי חמודות לכבוד השבת והחג, ולפאר חזותם כמחוללים, להיותם שובי עיניים ולבב של אלה הצופים בהם.

את מעגל הרוקדים היו מובילים טובי הרקדנים. זמרת או זמר היו פוצחים בקולם בשיר, וכל הרוקדים – שמספרם היה מגיע להרבה עשרות ואף למאות – היו משיבים להם יחדיו בקולם. מין סולן ומקהלה. כך משפט משיר, ועוד משפט ועוד אחד.

שירתם של הרוקדים ורקיעות רגליהם היו מהדהדות שעות הרבה בינות להרים הזוכרים.

גברים ונשים רקדו יחדיו יד ביד וכתף אל כתף בכפרנו סונדור. צופים חדי עין יכלו לראות מסרי אהבות סמויים שהיו עוברים בעדנת ידיים רכות בין רוקד זה לרוקדת זו ורגשת גופים שנוגעים.

בני כפרי היו נותנים קולם בשיר והיו יוצאים במחולות בחתונות שנמשכו שבעה ימים ושבעה לילות. וכך גם באירוסין ובלילות החינה שקדמו, בעת שהיו מושחים את ידי החתן והכלה בצבעי החינה שצבעה כצבע נחושת קלל. חינה שהרחיקה מהם עין רעה, ושדים, וליליות, ושאר מריעין בישין.

והם רקדו ושרו עם לידת בנים זכרים, בימי הבריתות, ובימים שחגגו בר-מצווה לילדים הרבים שגדלו בכפר.

והם שרו פיוטים בעת הכנסת ספר תורה לבית הכנסת, ובעת שהיו באים שד"רים מארץ הקודש לקושש נדבות לתושבי ארץ חמדת אבות שחיו בעוני. הם קבלום באהבה, בכבוד ובשירת פיוטי קודש.

והנשים היו שרות שירי ערגה ואהבה בעת שהיו מתקבצות יחדיו לאפות לחם ולבשל, הן בימי חול, ובעיקר בערבי שבתות ומועדים. שירתן הייתה רוחפת תדיר גם בערוצו של הנחל שזרם מעדנות בעיבורו של כפרנו, בעת שהיו יוצאות לכבס בו את בגדי המשפחה הססגוניים.

שירתם של הגברים בני כפרנו הייתה נשאת בקיץ מעל גגות הבתים, שם הם ישבו חבורות חבורות תחת כיפת השמים ולאורם של הכוכבים, שתו צ'אי (תה) ושרו, שרו ושתו עוד כוס של צ'אי כהה.

שירתם הייתה רוחפת בחלל, הולכת בינות בתיהם ומהדהדת בינות להרים הזוכרים.

השירה הייתה נמשכת גם בלילות החורף שצינתם הייתה באה בגופים כמדקרות סכין. בעת הזאת היה השלג מכסה את הבתים במרוצת חמשה ששה ירחים, או אז היו מתכנסים הגברים חבורות חבורות באחד הבתים, יושבים ליד האח המבוערת והעשנה והיו נותנים קולם בשיר. היו אלה שירי אהבה מכמירי לב, שירי מלחמה ועלילות גבורה ארוכים, ארוכים כאותם לילות חורף ארוכים שהותירום ספונים בבתיהם עד לבוא האביב, עד לבואה של הסהרנה שהייתה נחגגת בחול המועד פסח – בחיק הטבע, על כרי הדשא שעל גדות הנחלים שגעשו מהפשרת השלגים – ושפעה שירה וריקודים עד אין קץ, כך שבעה ימים של עליזות, ברעות מקרבת, באהבה בחן ובחסד. ובאלה הימים – ימי הסהרנה, בין סעודה לסעודה, בין ריקוד אחד למשנהו היו נקשרים קשרי חיתון בין המשפחות בתקיעת יד ובעיניים בורקות ושופעות אור.

ההרים שהיו פעם הומים אדם ומקנה ושירה שופעת ערגה – דוממים עתה באין יהודים. ההרים הללו שראו את כל אלה, וזוכרים את הכל, עומדים על עומדם משתוממים ושותקים.