שביל מכמין סודות ופלאות

ה"מזבח" תחת עץ האלון (צילום: שרה יעקב)
אני הולך בתוך השקט הזה העוטף אותי בשלווה, בשביל הזה שסודותיו מרובים * מקצתם גלוים לעין, ומקצתם סמוים מן העין, נוצרים ומכמינים סודות ופלאות שרק עין טובה ולב רגיש החוברים יחדיו יכולים לגלותם

שביל חובק מעוז ציון. יום בהיר. שמים תכלת טהורה. העולם הידמים רעשיו. אני הולך בתוך השקט הזה העוטף אותי בשלווה, בשביל הזה שסודותיו מרובים. מקצתם גלוים לעין, ומקצתם סמוים מן העין, נוצרים ומכמינים סודות ופלאות שרק עין טובה ולב רגיש החוברים יחדיו יכולים לגלותם.

ירושלים שיושבת בראש הרים, מזרחה לשביל, מלווה אותי לאורך כל דרכי. היא משוכה על קו הרקיע ואני מתבונן בה, ורואה כיצד היא נבנית. מן השביל מניתי שניים עשר מנופים שמתנוססים מעל בתיה ומגדליה – להגיד בנינה, להגיד חיותה.

בעמק שלרגליה אגם בית זית, כרמי ענבים שהגפנים סדורות בהם בשורות ישרות, שונות מאלו שפרחו בכרמים של משפחתנו בכורדיסטן הרחוקה, הרבה עצי אורן רחוצים, שגשמי הברכה שרעפו עליהם תמול שלשום הוריקו את עלוותם וכמו הזקיפו את קומתם. בהמשך וימינה מהם "הר תבור" – זו הגבעה העגולה ששמה בא לה ממני, בשל היותה עגולה ושובת עין ולב כהר תבור שבעמק, שם שאותו אימצו רעייתי ורעי ההולכים עמי בשביל הזה מעת לעת, וממנו והלאה הר חרת הירוק שבו צומחים לתפארה עצי זית לרוב, וברושים, ואורנים, ועצי רימון ותאנה.

בעודי מהלך כך ומתבונן אל הרחק, צדה עיני בבוהק אור השמש אגמים בשביל. הרבה אגמי מים יש בו. מקצתם קטנים ומידותיהם שתי אמות על שלוש, ויש גם אגם אחד רחב יותר, שאורכו ארבע אמות על שתי אמות שבו משתקפים שמים גדולים ורחבים.

במחצית הדרך שבין "שבע אחיות" בואכה המחצבה שהייתה, והמגדלים שצמחו על חורבותיה, בין העצים שבשולי השביל, מסתתר לו "ספסל של אוהבים". על הספסל הזה הצופה אל העמק המופלא אשר לרגליו – יושבים תדיר צעירים אוהבים, המשיחים ביניהם בלחש, ממתיקים סודות אהבה, ואומרים מילות שיר. בקטע הזה אני מאיץ את צעדיי על מנת שלא להפריעם בעת תנותם אהבה.

לא הרחק מן הספסל מסתתרת פינת הנצחה הקרויה "מצפה לילי" המנציחה את הנערה לילי מעין, פינה המטופחת בידיים של אנשים אוהבים. זוהי פינת חן שבה שני ספסלים, פינה קטנה להכנת קפה, הרבה גפנים, צברים, מיני פרחים ועצים ואבן הנצחה קטנה הטבועה בסלע שבה נכתב: "פינה זו מוקדשת לליליאן (לילי) מעין שחייתה עמנו 29 שנים מלאות בשמחה, בעצב ובהמון אהבה. שנים של ענווה, אופטימיות וכבוד לזולת, של צבעוניות ורב-גוניות, מלימודי רפואה ועד לאומנות. אוהבים אותך ומתגעגעים כל כך: משפחת מעיין, נדב והחברים". משקראתי את המלים המועטות הללו שתוכנן רב ומכמיר לב, עלו בראשי מילותיה הקסומות של לאה גולדברג ההולמים את המקום הצנוע הזה: "ומכל תפארת הקסים אותי היופי הענו".

ובשביל הזה גם שני סודות כמוסים. בצד הדרך עומד לו מזבח מימים רחוקים, מאותם ימים רחוקים שקדמו לבנין בית המקדש. בספרי הנביאים הראשונים נמצא כי היו זמנים שבני ישראל כיחידים בנו לעצמם מזבחות ועליהם הקריבו קורבנות. את מזבחותיהם בנו על גגות בתיהם, בחצרותיהם, ו"על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן" ( ראו מלכים א' כ"ב, מלכים ב' י"ב ועוד). מזבח כזה נמצא מתחת לעץ אלון (עץ בלוטים) רחב צמרת העומד בצד השביל, במרחק כמאה מטרים מכביש "שבע אחיות". אני עומד למולו ותוהה: מיהו שבנאו? למי הוקרבו הקורבנות שנשרפו באשו? אלו שירי שבחה הושרו בצל אילן עבות זה ולאיזה אל? כמוש, בעל, אשרה ואולי לאלהי ישראל? אין איש יודע.

ובהרחק מן המזבח הזה בצדו של השביל, לרגלי ביתו של "מר אליאס" (רענו הטוב אלי בנימין ששמו המקורי הוא אליאס) ניצב "סלע החורבן" – אותו סלע שעובד אדמה יהודי גבור נשאו על שכמו, להביאו לירושלים הנצורה לחזק חומותיה, ובהגיעו עד הנה הגיעתהו השמועה כי נפלה העיר, ונשרף הבית, והוא בצערו כי רב כרע נפל תחת הסלע שהפך לו לקבר ולגלעד על קברו, כדוגמת זה הגיבור שעליו מספר חוקר ארץ ישראל הדגול – זאב וילנאי.

רעי הטובים ההולכים בשביל – התבוננו בשני אלה שמניתים באחרונה והחליטו אם אמת דברי או הזיות הנה מפרי ראשי הקודח… תמונה שבה אני עומד ליד המזבח היא תעיד.