שבעים ואחד ימי עצמאות שלי

צילום: PublicDomainPictures, Pixabay
צילום: PublicDomainPictures, Pixabay
למן אותם ימי עצמאות רחוקים רחקתי מילדותי, ורחקתי מן האושר הילדי והפשוט, אך לא הזמן הוא שהרחיק אותי מילדותי ומימי העצמאות ההם הקסומים של ימי ילדותי אלא "העם הנבחר" ההופך מהר מדי לטעמי לעם ככל העמים, עם שירט הדרך לפניו

ויותר מכל אני אוהב את יום העצמאות. והיאך לא אוהב יום שכזה, חג שכזה, שאין בו איסורים, שאין בו מצוות, שאין בו הלכות? שהיתריו מלאים, שחן וחסד נסוכים עליו, שפטישי פלסטיק הולמים בו על ראשך בחמדה. שדגלי האומה מתנפנפים בו ומשרים שמחה בלבבות, כנאמר בשירו של יהודה עמיחי: "העלינו הרבה דגלים… כדי שיחשבו שאנו שמחים…", והיאך לא אוהבו בעת שעשן הבשרים הנצלמים על המיצלים (מנגלים) – העומדים בחצרות, בגינות וגם במדשאות שעל המפרדות (איי תנועה) הירוקות שבין מסלולי הכבישים – עולה באפי.

ויותר מכל אהבתי את ימי העצמאות של ימי ילדותי. באותם ימי דלות ועוני יום העצמאות היה בעבורי ובעבור רעיי – יום שכולו טוב. היה זה יום שזכינו לקבל לירות אחדות מהורינו להרבות בו שמחה. טמנו את הכסף בכיסינו בלב פועם ויצאנו לדרכנו. מדי פעם עצרנו למנותו, לבדוק ולוודא שלא יחסר לנו כסף: לנסיעה באוטובוס לירושלים ולנסיעה חזרה למעברת הקסטל, ולקנות גזוז ומנת פלאפל מהביתן הקטן והירוק שעמד שנים רבות בככר ציון, בקצה רחוב סלומון (רחובה הראשי של נחלת שבעה) בצמוד לקיר של המשביר לצרכן החדש, שלא היה קיים אז.

שמחנו לכתת רגלינו ב"משולש הירושלמי" שבטבורה של העיר, ולהטמע בקהל החוגגים הרב שגדש את ככר ציון – לבה הפועם של ירושלים הקטנה דאז. שם הייתה השמחה. שם התנופפו מאות דגלים כדברי השיר שלימדונו בבית הספר בימים שקדמו לימי החג: "כל הארץ דגלים דגלים, עם רוקד גלים גלים, עם שמח טף צוהל, חג היום בישראל". שם נקשרו ריקודי ההורה והקרקוביק, ושם עמדנו רעיי ואני שעות להתבונן ברוקדים קלי הרגליים, וברגליהן היפות של הצעירות, שלבשו מכנסיים קצרים ורקדו בעיניים בורקות כמרחפות, ועינינו לא משו מהן ולא לאו.

יום העצמאות של ילדותי רחב ועטה משמעות חדשה, בוגרת, ורצינית יותר משבחרה בי המורה אסתר כרמי (בכתה ו') לדקלם על-פה בטכס יום הזכרון לחללי צה"ל. את שירו של נתן אלתרמן – "מגש הכסף". למן אותו היום אני זוכר את השיר ולעתים אני מדקלמו באוזניי נכדי המקשיבים לי בעיניהם היפות והבורקות. באותו המעמד משהישמעתי בקול צלול את השיר ברקו עיני הנערות שהיו חלק מילדותי העניה והמאושרת. יום העצמאות שלי מאז ועד היום הוא ההמנון הלאומי. נפשי היהודית הומה כל אימת שאני שומעו, כל אימת שאני מזמרו.

המדרש מספר: "רבי יהודה אמר: ראו כבוד שחלק הקב"ה למשה, שהניח העליונים ובא אצל משה, והיו מלאכי השרת באין לומר המנון לפניו". כאשר מתנגנות מילות ההמנון: "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה" – נדמה אני עלי כשומע את רחש כנפי מלאכים מעל ראשי החוגגים, ומעל ראשי, כאותם שרחפו על ראשו של משה להגיד המנונו ורוב גדולתו.

למן אותם ימים רחוקים של צריפי מעברת הקסטל והשיכונים של עמידר במעוז ציון זרמו מים רבים בירדן ושנותי הפליגו עמם. חג העצמאות פשט צורה ולבש צורה ואני נותרתי באהבתי הגדולה, אהבה שונה שיש בה גם הגיגים והרהורים נוגים, ומחשבות שאינן מרפות.

במדע המדינה מגדירים את המילה "עצמאות" כמצב שבו מדינה אינה תלויה בגורם חיצוני לקיומה הפיזי והכלכלי. על-פי הגדרה זו מדינת ישראל היא עצמאית – ולא היא. אנו איננו עצמאיים! עם שסובל מגלי טרור מתמשכים ומתגברים אינו עצמאי. עם שמתוכו צומחים אירגוני פשע שגובים דמי חסות מקבלנים, מחקלאים, מרוכלים ומבעלי הון אינו עצמאי. עם שבו בני אדם מכים זה את זה על מקום להדליק בו את המיצלה ביום העצמאות אינו עצמאי. ועוד יש אין ספור קלקלות שיש לתקנן כדי לזכות בעצמאות צרופה ומרחיבה.

שבעים ואחת שנים אני חוגג את יום העצמאות, למן היום שעלינו ארצה  – הורי, בני משפחתי ואני בשנת 1951. למן אותם ימי עצמאות רחוקים רחקתי מילדותי, ורחקתי מן האושר הילדי והפשוט, אך לא הזמן הוא שהרחיק אותי מילדותי ומימי העצמאות ההם הקסומים של ימי ילדותי אלא "העם הנבחר" ההופך מהר מדי לטעמי לעם ככל העמים, עם שירט הדרך לפניו…

למרות זאת אני דבק באהבה גדולה בהמנון "התקווה" על המשמעויות הנשגבות שמוכמנות בו, ואני נאחז בתקוותו של הנביא ירמיהו המנבא: "ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".

חג עצמאות שמח עם חרות שבלב לכל העם היושב בציון.