מזה עשרים וחמש שנים רצופות מתקיים במטולה הפסטיבל הזה שהוא פרי רוחו של בית הקונפדרציה על שם חיים גורי שמשכנו בירושלים, ושל מנהלו – אפי בניה.
החגיגה השירית הזאת מושכת אליה כבחבלי קסם מאות אנשים מכל רחבי הארץ: כותבי שירה, חוקרי שירה, מלחיני שירה ושוחרי שירה אשר בלבבם מתנגנת שירה. הם באים לטעון שירה, לאוצרה לימות החולין, להיותה להם לחמדת ימים, לעטר את עולמם בחסדה.
היו שם ארז ביטון חתן פרס ישראל בשירה, שדיבר וקרא מתוך ספרו החדש "תפרים" – ספר מכמיר לב ועוכר שלווה. "הנה הילד הזה הוא עיוור, עיוור לעולמים". והיה שם רוני סומק אשר חגגו לו יום הולדת במלאות לו שבעים, והייתה חדווה הרכבי, ומאיר שלו אשר דיבר על הכל: על יחסי אחים והורים, זכרונות ילדות, ואיך כותבים על מין בשפת הקודש. והיו מירון אייזקסון, אייל מגד, הלית ישורון, שמעון בוזגלו, אביחי קמחי, וגם מאיר וויזלטיר שעמד על הבמה, התוודה בקול ואמר: "מוזר, אבל אני עדיין כאן", גם אגי משעול הייתה, וגם ד"ר נוית בראל, ד"ר צדוק עלון ועוד רבים רבים אחרים. והיו שם גם ישראל ברייט שהפליא באתנחתאות מוסיקליות, ובני ציפר המנחה הידוע עם הפפיון ובלעדיו, ואחד אשר איני זוכר את שמו שאמר: "הנפש צריכה נווה מדבר לחנות בו ולא מרכז קניות" – מלים שאהבתי עד מאד. ועוד אחד שאמר: "אהבה ומלחמה עושים בלי משקפיים, כי לשני אלה אתה צריך להיות קצר רואי", ונפלאו דבריו אלה בעיני.
וגם אני הייתי שם, וחשתי מבורך כי בקשוני להנחות ערב מחווה לסופר ולמשורר הדגול אמנון שמוש, זה האיש שיצירתו הגדולה והעניפה הציגה באור יקרות את דמות האדם המזרחי. גבוריו מישל עזרא ספרא ובניו ואחרים הם אנטיתיזה לסאלח שבתי גיבורו המזרחי הנלעג של אפרים קישון.
את הערב פתחתי בקריאת קטע הפותח את ספרו "תמונות משני עולמות" שבו הוא כותב: "זכיתי לחיות בשני עולמות, להינות משני עולמות, לספוג מתרבותם, מאמונותיהם ומאורחות חייהם. שני העולמות השפיעו עלי מטובם. מכל אחד מן השניים נטלתי את המיטב. הראשון עיצב את שנות הילדות, את השורשים. השני הצמיח גזע איתן וענפים נושאי פירות ופרחים… הראשון הוא עולמה של קהילת ארם-צובא, היא חלב. עולם יהודי עתיק ועשיר, ספוג תרבות ערבית וצרפתית. שומר מסורת במתינות, ודואג שכל משפחה תחלק את בניה מי לתורה ומי למסחר, מי להשכלה ורוח, ומי לחומר וממון. גם זה וגם זה בהצטיינות. הקהילה היהודית הייתה עולם מזרחי מובהק, פתוח וקשור אל ההשכלה והתרבות המערבית המודרנית. לא עוין ולא מסוגר. צמא לרוחות הנושבות מן הים התיכון. המעבר לעולם החדש, לארץ ישראל הנבנית… העצים והעשיר את שנות נעורי… לא הוצאתי ישן מפני חדש… הכובד הכפול הרחיב וחיזק את כתפיו של הילד הגלותי שלא רק זכה להגאל, אלא הרגיש שותף מלא במעשה הגאולה והעצמאות, בנין הארץ והבטחת העתיד של העם היהודי. מזרח ומערב, גולה וגאולה, חלב והקיבוץ התמזגו והשלימו זה את זה במודע, באישיות, בהשכלה, במשפחה וביצירה שלי לאורך כל הדרך".
בקבוצת הדיון שהינחתי (פאנל בלעז) נטלו חלק גליה שמוש בתו של הסופר, ארז ביטון זוכה פרס ישראל לשירה, וד"ר נוית בראל. להם אמרתי את זאת: במקום להטריחכם בשאלות טרחניות מלומדות ושאינן, הבה ונכנס יחדיו אל גנו הפורח של אמנון, אל בוסתניו שבהם נטועות נטיעותיו שאותן נטע במרוצת שני דורות, הכוללים יותר משלושים ספרים ומאות מאמרים. הבה ונצעד בצילם הנעים של האילנות שהרי "בארץ הלוהטת הזאת המלים צריכות להיות צל" כדברי המשורר יהודה עמיחי. אמרתי והם השיבוני: "נלך".
הבת הייתה המובילה, היא סיפרה על אביה קצרות וקראה ברגש ובהתפעמות קטעי פרוזה ושירים מתוך ספריו הרבים. ברקע התנגן אחד משיריו שהפך ללהיט.
ארז ביטון סיפר על קשריו האישיים עם אמנון ועל ההערכה שהם רחשו זה לזה, ובין לבין הוא דיקלם על-פה שירים משל אמנון.
ד"ר נוית בראל – משוררת. עורכת, מתרגמת וחוקרת ספרות דברה לבקשתי על הניגודיות של דמות האדם המזרחי ביצירת אמנון שמוש, למול דמותו הנלעגת של סאלח שבתי ביצירתו של אפרים קישון.
הקהל הגדול שגדש את האולם מפה לפה הקשיב בהתפעמות לדברי הדוברים.
את הערב פתחתי – כאמור – בקריאת קטע מכתביו של הסופר. בהמשך הרחבתי וספרתי על יחוד יצירתו, על סגנונו הרהוט ועל שפתו הנקיה תוך הבלטת דמותם של גיבורי רוחו שהם מזרחיים גאים, משכילים, רחבי דעת וליברלים בתפיסת עולמם, שתרומתם לבנין העם והארץ לא תסולא בפז.
את דברי חתמתי במלים אלו: "משנשאל אמנון איך אתה רוצה שיזכרו אותך הוא השיב: שהייתי פורץ דרך בספרות העברית. שאחרי באו רבים. שכתיבתי הביאה אחרים לכתוב על יהודי המזרח". זה מה שהוא אמר, ואנו יכולים לומר לו כי אנו זוכרים גם זוכרים את זאת ואת תרומתו העצומה לספרות העברית ואת חלקו המפעים בעיצוב הדמות של היהודי המזרחי שהוא משכיל, דעתן וגאה שכולנו יכולים להשתבח בו".
בצאתי מן האולם קידמוני בני משפחתו של אמנון שבקשו להודות על ערב מכובד ומכבד, ועמם אחרים. חשתי כמכניף.
